במידה רבה ניתן לראות ביוזמתו של שר החינוך בנט, לנסח קוד אתי הנוגע להתבטאויות פוליטיות באקדמיה, ניסיון מצדו של הממשל להצר את צעדיהם של אקדמאים המאתגרים את הנרטיב הציוני ואף מתנגדים לו. יש בקרב הקונצנזוס הישראלי חשש מפני בולטותם באקדמיה של מרצים וחוקרים מתחומי מדעי הרוח והחברה אשר יש להם השקפות לא-ציוניות (ולעתים אף אנטי-ציוניות). חוקרים אלה מלמדים סטודנטים רבים וחושפים לפניהם עולמות מושגים המצויים הרחק מהקונצנזוס הישראלי-ציוני, שהממסד ניסה להנחיל להם כשלמדו במערכת החינוך הממלכתית.
כך למשל, העיתונאי איש הימין אמנון לורד כותב כי " הבעיה ידועה. זה לא דיבור פוליטי בכיתה או בקמפוס, אלא תהליך ההשתלטות של מדעי הפוסט-ציונות והפוסט-מודרניזם על מדעי החברה והרוח. ובנט הוא לא שר החינוך הראשון שהזדעזע מהתהליכים; קדם לו כבר בשני עשורים שר החינוך פרופ' אמנון רובינשטיין. השמאל מצדו נתקף בחרדה בימי האינתיפאדה השנייה שהנה הפוסט-ציונות מתה וגל לאומני שוצף בארץ" (לורד, 30.12.2016).
לא מדובר בסוגיה שהחלה עם מינויו של בנט לשר החינוך. כבר ב- 2001, ההיסטוריונית הציונית אניטא שפירא הזהירה שככל שיעבור הזמן, השפעתם וכוחם של הפוסט-ציונים באקדמיה ילכו ויגדלו. משקלם היחסי באקדמיה הישראלית יגבר. וגם הסטודנטים מושפעים מהם מאוד. הם יהפכו לממסד החדש (ליבנה, 19.10.2001). במקביל, גם אנשי אקדמיה פוסט-ציוניים חשו והתבטאו באופן דומה. דוגמא לכך היא ההיסטוריון שלמה זנד, שטען כי "אני לא חושב שיש באוניברסיטאות נסיגה מהפוסט ציונות או מהמחקר הביקורתי.
