שאלה 1:
תקנות לשעת חירום 1945, שהיא למעשה ירושה מהמנדט הבריטי, היא תקנה שנהפכה לחוק ישראלי. לאחר מלחמת 1948 החליטה הכנסת והממשלה כי היא נמצאת במצב חירום, אשר היא מאריכה מדי שנה בשנה. משנות ה-90 הוחלט לדון במצב החירום מדי חצי שנה. יש לממשלה ולכנסת סמכות חוקית לתקן את התקנות לשעת חירום.
בנוסף, על פי סעיף 39 לחוק יסוד הממשלה נקבע כי בסמכותן של תקנות חירום לשנות כל חוק, להפקיע זמנית את תוקפו או לקבוע בו תנאים״.
שאלה 2:
בן אליעזר טוען כי בישראל חל פיחות במודל הקולקטיביסטי, הממלכתי של אומה-במדים, שהיה המודל ההגמוני מקום המדינה ועד למלחמת לבנון הראשונה. על כן, הוא סבור שישראל נמצאת בעידן פוסט-הגמוני או פוסט-מודרני, אשר מתבטאת, בין השאר בירידתה של האומה ובירידת כוחו של הצבא, כגוף מרכזי בחברה הישראלית. הוא מאתר שני שיחים מקבילים ומנוגדים: אנטי-מיליטריזם ונאו-מיליטריזם ושתי חברות: צבאית ואזרחית – אשר לצד העובדה שהן שוללת את הממלכתיות בגרסתה המקורית, הן גם נבנות משלילת האחת את האחרת.
שאלה 3:
הפיקוח האזרחי על הצבא ועל גורמי ביטחון הוא חיוני במדינה דמוקרטית, אשר אינה נשלטת על ידי אליטה צבאית. זאת מתוך הבנה שהצבא מחזיק בכוח הפיזי של המדינה, אשר לו אינטרסים של לחימה וצבירת כוח ולכן יש לרסן אותו, על מנת שיהיה מבצע החלטות הדרג בפוליטי.
שאלה 4:
הפיקוח המוסדי על הצבא מאופיין על ידי הדגם האינסטרומנטלי, שרואה בצבא מכשיר בידי המדינה ומטרתו להסדיר את היחסים בין הצבא והשב״כ למדינה על ידי חלוקת תפקידים מוגדרת ומובחנת.
הפיקוח הממשלתי מעוגן בחוק יסוד הצבא (1976), על פיו הצבא והרמטכ״ל כפופים לממשלה. סעיף 40 בחוק יסוד הממשלה קובע כי המדינה רשאית לפתוח במלחמה רק מתוקף החלטת ממשלה ועל האחרונה לדווח על כך בהקדם לוודעת חוץ וביטחון ובמליאת הכנסת.
