הדיון סביב דתיות וחילוניות היה חיוני בעיצובה של החשיבה המודרנית ושני הקטבים הללו – דתי אל מול חילוני, נצרכו על מנת שיהיה אפשר לארגן מציאות סביב נורמות חדשות ולהגדיר חיים שאינם נסמכים רק על חוקים ונורמות דתיות בעיקרם. אולם, מה שהיה נכון לתחילת העידן המודרני, פחות מתאים בעידן הפוסט מודרניסטי של המאה ה – 21. הידע האנושי והסמכות שלו הם עובדה קיימת ולכן אין עוד צורך בהפרדה הדיכוטומית בין דת לבין חילוני, אלא להיפך. התפיסה הפוסט מודרניסטית מחפשת את הדרך לבניית מערכת ערכים המשלבת בין שני המושגים הללו[1]. העשורים האחרונים מתאפייינים בפתיחות אקדמאית ואינטלקטואלית כלפי הדתיות, אשר באה לידי ביטוי בנסיון לגשר ולחבר בין נקודות המבט החילונית והמקודשת. גישה זו השפיעה על עבודות רבות והחלה לקבל תשומת לב רחבה יותר הן בקרב אינטלקטואלים והן בקרב אמנים מזירות שונות[2]. טלאל אסד[3], מרחיב וטוען כי החילוניות והדתיות שזורות זו בזו ועל מנת שנוכל להבין את הדתי יש צורך להבין את מה שאינו דתי, האחר. מעבר לכך, השנים האחרונות רוויות בחיפוש אחר הדת, אשר בא לידי ביטוי בהיווצרותן של קבוצות דתיות מוסלמיות וגם כאן בישראל, התפשטות רעיונות מהבודהיזם וההינדואיזם אל המערב באופן מוגבר ונראה כי אכן ישנו נסיון לשלב בין העולם המודרני "החילוני" לבין נורמות וערכים "דתיים" יותר[4]. מושג נוסף המתקשר לדיון בנוגע לדת וחילוניות, הוא פוסט חילוניות, כפי שמסבירה אותו מיטל רז[1]. גישה זו של פוסט חילוניות מכירה בחשיבות האמונה הדתית עבור החברה המודרנית של המאה ה- 21, לצד הכרה בכך שהדת איבדה מכוחה החינוכי, פוליטי וכלכלי. משולם, בכתיבתו ויצירותיו מציע נקודת הסתכלות דרכה האמנות והדת תלויות זו בזו ומשמשות קרקע פוריה האחת עבור השניה ועבודותיו קוראות למאמינים לחקור ולבחון את גבולות השתיים, לא רק לקבלם כמו שהם.
[1] רז, מיטל, חזרתה של הדת לאמנות העכשווית, 12
