האיחוד האירופי מתנייד מאז הקמתו בין העמקה להרחבה והיו לו שמונה סבבים של הרחבה. אולם גם קודם לכן, מאז הקמת קהילת הפחם והפלדה בשנת 1952 מספר המדינות האירופיות שהתאחדו תחת גג אחד הולך וגדל. משש מדינות עד 15 בשנת 1995. תהליך ההרחבה נמשך וכיום יש 28 מדינות באיחוד האירופי. ההרחבה, אם כן, היא תהליך צירוף מדינות נוספות לאיחוד בשאיפה ליצור מסגרת של שיתוף פעולה כלפיי פנים בין המדינות האירופיות וחזית מול שאר העולם.
חלק מהמדינות בחרו שלא להצטרף בשנות השבעים, כמו נורווגיה, בגלל דחיית העם הנורווגי את ההצטרפות במשאל העם: הוא רצה להישאר עצמאי וריבוני הוא לא רצה לתת גישה שווה לדייגים מהקהילה למים הטריטוריאליים שלו, גילוי הנפט הוביל לאמונה ביכולת להישאר עצמאית. במקום זאת, הן היו חברות באזור הסחר חופשי האירופי, אפטא שהוקם בשנת 1960 ובתגובה להקמת הקהילות האירופיות. חלקן חתמו בשנת 1973 על הסכמי סחר עם הקהילה ובכך הטיבו את מצבן הכלכלי, אך גם הגבירו את תלותן הכלכלית של מדינות אפטא בגישה לשוקי הקהילה.
טרשת אירופית: א. משבר שהתבטא בחוסר התקדמות בתהליך האינטגרציה
פשרת לוקסמבורג: ב. החלטות יתקבלו פה אחד למעט נושאים בעלי חשיבות לאומית
הצטרפות יוון: ג. אי עמידה בתנאים דמוקרטים
אמנת שנגן: ב. לבריטניה ואירלנד יש מעמד מיוחד באמנה
אירו-סקפטיות: זוהי גישה המתנגדת לאינטגרציה של מדינות אירופה ובאופן ספציפי יותר להרחבה של האיחוד האירופי מבחינת מספר המדינות החברות בו ולהעמקת הסמכויות והפונקציות שלו. בשנות השבעים אזרחי בריטניה ודנמרק הביעו אירו-סקפטיות באיחוד האירופי מכיוון שהן לא נהנו מצמיחה בגלל הצטרפותם המאוחרת, ערב המשבר הכלכלי.
פשרת לוקסמבורג: נועדה לפתור את ״משבר הגיסא הריק״ שפרץ בשנת 1965 לאחר שדה גול סרב להצעה להאיץ את קצב הסרת מסי המכס על תנועת סחורות בתוך הקהילה על מנת להתאים אותו לתאריך של הכניסה לתוקף של הסובסידיות הקהילתיות לתוצרת חקלאית.
