הגישה הנאו-ריאליסטית, שמבקרת את הגישה הנאו-פונקציונליסטית מתייחסת בספקנות רבה לקהילות האירופיות. היא רואה בהקמתן תוצר ישיר של המלחמה הקרה ושל המאבק הדו-גושי. המיזוג שר את האינטרס של מדינות המערב והתאים לתקופת המלחמה הקרה. הגישה טוענת כי עם סיום המלחמה הקרה שיתוף הפעולה הבין אירופי ייעשה מורכב יותר בגלל היריבויות בין המדינות ודינו לגווע.
הגישה הנאו-ליברלית אינה מתנגדת להנחות היסוד הנאו-ריאליסטיות לפיהן מיזוג הוא תופעה המתרחשת בקרב מדינות ריבוניות הנבדלות זו מזו בעוצמתן היחסית. אבל היא רואה במוסדות הבינלאומיים גורם מעצב ומשפיע בתוך המשוואה ההסברית. המוסדות הבינלאומיים משפיעים בתורם על המדינות, התנהגותן ומערכת השיקולים שלהן ומתפקדים כ״משתנים מתווכים״. הדגש אצלה הוא בעצם לא על מיזוג אלה על התנהגות מדינתית.
בשנות החמישים והשבעים התפתחו מספר גישות אשר ניסו לבחון את החוקיות העומד בבסיס תהליך המיזוג. הגישה הנאו-פונקציונלית והפונקציונלית מנסחות תיאוריות פלורליסטיות של היחסים הבינלאומיים ודוחות הנחות בדבר דומיננטיות של שחקן מסוג מסויים בין אם זה ארגון גלובאלי אן מדינת לאום. שתיהן גם מניחות שיש מגוון שחקנים שיכולים לפעול ולהשפיע על הזירה הבינלאומית. התחרות בקרב אינטרסים מגוונים ותהליך הגיבוש של אינטרסים שונים ומשותפים עומדים בלב הפוליטיקה. האינטרס, אם כן, אינו נתון מראש. תהליך המיזוג יוצר שחקנים חדשים וצרכים חדשים המנותקים מהמדינות שהניעו את התהליך מלכתחילה. ואלה משנים את הדינמיקה של המיזוג.
תיאוריית פעילות הגומלין טוענת כי מיזוג בינלאומי הוא המשך של אותו תהליך שיצר את מדינת הלאום, דהיינו, העובדה שבני אדם רואים את עצמם חלק מקילה פוליטית הולכת וגדלה. התנאים שמאפשרים את המיזוג הם ריכוז אוכלוסייה המקושרת אחד עם השני; תחבורת, תקשורת, פעילות כלכלית, שפה, עליית קבוצה חברתית דומיננטית שקשורה לאוכלוסייה ששיאה במיזוג הפוליטי: הפיכת היחידות האדמיניסטרטיביות ליחידה אחת. מידת המיזוג היא פונקציה של רמת פעילות גומלין חברתית.
