בסופה של מלחמת העולם השנייה התחלק העולם לשני גושים גלובליים עיקריים: העולם המערבי בעל משטר קפיטליסטי דמוקרטי בראשות ארצות הברית ומערב אירופה והעולם הקומוניסטי בעל משטר סוציאליסטי. כעבור שנים מספר, בתחילת שנות החמישים התגבש גוש מדינות אשר לא ראו עצמן כשייכות לאף אחד משני הגושים הללו. גוש זה שנוצר ביוזמת נהרו, אשר ממשלת הודו, טיטו, נשיא יוגוסלביה ונאצר, נשיא מצרים, ידוע כגוש המדינות הבלתי מזדהות (טובי, 2013). לכל המדינות הללו היה זיכרון מוחשי של חיים בצל שלטון זר במשך מאות שנים. כך גם בעולם הערבי שהתנועה הלאומית שלו צעירה יחסית, הייתה רתיעה להשתייך למי מן הגושים הגלובליים. ביטוי נאמן לכך נתן הסופר עבאס מחמוד אל-עקאד כאשר נתן לספרו את הכותרת "לא קומוניזם ולא אימפריאליזם" (1957). לא רק מתוך תחושה כי החלוקה הגושית אינה מדברת לעולם הערבי ולמצרים בפרט, אלא שגם האידיאולוגיות ביסוד המשטרים זרה. מסקנתו המובאת בספרו ובכתבים נוספים היא קריאה לאסלאם מודרני המשלב גם מדעים וטכנולוגיה. גוש הבלתי מזדהות איבד מכוחו בשנות השבעים גם בשל מותם של יוזמיו. תוך פחות מעשרים שנים אירעו שלושה מאורעות העתידים להשפיע על הסדר העולמי והערבי ולזרז תהליך של גלובליזציה. הראשון, נפילת משטר השאה באיראן ועליית משטר אסלאמי שיעי רדיקלי. משטר זה יצר תחושת איום בעולם הערבי שהינו ברובו סוני שבא למימושו הראשון במלחמת איראן-עיראק.
מבוא
מהי גלובליזציה
העולם הערבי והמערב
הסכנות בגלובליזציה
ריבונות המדינות הערביות
אופי המשטר
שינויים תרבותיים והלכידות החברתית
שאלות סוציו-אקונומיות
סיכום
רשימה ביבליוגרפית
