בחמש עשרה השנים האחרונות מופר ברוב מדינות ה-OECD האיזון בין היצע הרופאים לבין הביקוש ההולך וגובר לשירותי הבריאות כתוצאה מהזדקנות האוכלוסייה, הגברת המודעות של צרכני שירותי הבריאות והעליה ברמת החיים (קידר, פלוטניק, אפק, 2015). פירושו של דבר הוא שיש פחות רופאים לכל אלף איש באוכלוסייה.
גם בישראל ישנה מגמה חדה של ירידה בשיעורי הרופאים. על פי נתונים שפרסם משרד הבריאות על כוח האדם במקצועות הבריאות, משנת 1995 מסתמנת מגמה קבועה ועקבית של ירידה במספר הרופאים מתחת לגיל 44 במערכת הבריאות בקצב של כ-200 רופאים לשנה (דוח כוח אדם במקצועות בריאות, ירושלים, משרד הבריאות 2008). בנוסף, בישראל מצטרפים ארבעה רופאים בלבד לכל 100,000 איש בשנה. כמו כן, ישנה ירידה בביקוש ללימוד מקצוע הרפואה בהשוואה למקצועות אחרים. המחסור ברופאים בישראל בא לידי ביטוי בשלושה אופנים:
מגמה של ירידה לפחות מ-3 רופאים לאלף נפש בעשור הקרוב.
כיום שיעור הרופאים המועסקים בישראל דומה לממוצע של ה-OCED (כ-3.4 רופאים על כל אלף אזרחים), כאשר ביוון שיעור הרופאים הוא 6.3, אוסטריה 5.1, פורטוגל 4.6 ובקצה השני טורקיה 1.8, צ׳ילה 2.1 וקוריאה 2.2 (קידר, פלוטניק, קיני, 2017). אולם נתון זה צפוי לרדת אם לא יינקטו צעדים משמעותיים להגדלת מאגר הרופאים.
מחסור ברופאים בפריפריה.
בתי החולים והמרפאות בפריפריה סובלים מאיכות רפואה ותוחלת חיים נמוכה בהשוואה לזו המוענקת במרכז. מספר הרופאים הממוצא ל-1000 נפש באזור הצפון הוא 2.3 לעומת יורשלים 3.8 ותל-אביב 5.1 רופאים ל-1000 נפש (דרנגר, 2016). הרופאים העובדים בפריפריה הם לרוב רופאים שקיבלו את השכלתם במזרח אירופה והגיעו לארץ בשנות התשעים והאלפיים. מענקי הפריפריה שניתנים לרופאים ולמתמחים החל משנת 2011 ועזרו למשוך רופאים לצפון הארץ ולדרומה עומדים בכל שנה בפני סכנת קיצוץ וחסרה מדיניות עקבית בנושא.
שאלת המדיניות ומטרות הנייר
תקציר העבודה ועיקרי ההמלצות
חשיבות שאלת המדיניות
תמונת מצב וסקירת ספרות
המלצות
סיכום
ביבליוגרפיה
