שאלת המחקר והבסיס התיאורטי:
מאז מלחמת העולם השנייה העולם נתון במערכת דו קוטבית, בה יש שתי מעצמות על הנאבקות זו בזו ומחפשות תמיכה ובריתות ממדינות נוספות. מערכת זו יצרה שני גושים – הגוש המערבי והגוש המזרחי, ובניהם התקיים מאבק מתמיד. מערכת דו קוטבית זו בא לידי ביטוי במלחמה הקרה, ושלאחריה בשנות ה-90 מערכת זו קרסה, והותירה את ארה"ב כמעצמת על יחידה.
לאחר קריסתה של המערכת הדו קוטבית, רבים ראו בניצחון ארה"ב ובמפלת ברית המועצות כחותם לכך ש"הייעוד ההיסטורי" של ארה"ב, בכך שהיא תפיץ את הדמוקרטיה בעולם, התממש.
אך היעלמותה של ברית המועצמות מהזירה הבינאלומית, כמעצמה מתחרה של ארה"ב, הותירה את מעצבי המדיניות של ארה"ב בשאלה, האם הם צריכים להמשיך עם מדיניותם שעליהם להוביל את העולם לפי "הייעוד ההיסטורי" – הפצת הדמוקרטיה בעולם, שבו תפסו במאה האחרונה.
על בסיס סיום המלחמה הקרה וקריסתה של המערכת הדו קוטבית, אפשר "למדוד" את מדיניות החוץ של ארה"ב בהקשר של "ייעודה ההיסטורי" בזמן נשיאותו של הנשיא בוש האב – ג'ורג הרברט ווקר בוש (1989-1993)
שלושה נשיאים כיהנו בארה"ב מאז סיומה של המלחמה הקרה הראשונה, כל אחד מהם ייצג זרם אחר של מדיניות חוץ, בעבודה זו אתמקד בזרם השמרני-ריאליסטי.
על כן, שאלת המחקר שלי:
האם קריסתה של המערכת הדו קוטבית בסיום המלחמה הקרה, הביאה לשינוי מדיניות החוץ האמריקאית בהקשר של "ייעודה ההיסטורי", ובאיזה אופן?
