במהלך שנת 2020 אנו עדים להתארגנותן של סדרת מחאות שונות על רקע מספר אירועים שעולים על סדר היום הציבורי. מגפת הקורונה הובילה למשבר כלכלי שהציב עסקים ועצמאיים רבים על סף סגירה. היו ניסיונות לאחד מאבקים אך נדמה שניסיון זה לא צלח וקריאות המחאה נזעקו בנפרד מכיוונים שונים, מקרבם של אלו שניזוקו בצורה המיידית והקשה ביותר, עקב איסור ההתקהלות: מורים בבתי ספר, מוסדות תרבות, אומנים ואנשי במה, בעלי ברים, מסעדות ובתי קפה, בעלי אולמות אירועים ועוד. במקביל, לאור תהליכי הרכבת הממשלה ובעקבות תחילת משפטו של ראש הממשלה בנימין נתניהו החלה גם מחאה, תחת הסמל "דגל שחור לדמוקרטיה" הקוראת לו להתפטר מתפקידו ולעומתם מחאות תמיכה בנתניהו. כשעלה נושא הסיפוח של חלקים בגדה המערבית על סדר היום התעוררה גם מחאה בנושא זה.
המחאה ההמונית האחרונה שהתרחשה בישראל הייתה מחאת קיץ 2011, שהחלה כמחאה על יוקר המחייה ומאוחר יותר התארגנה תחת הקריאה לצדק חברתי כולל. לעומת ניתוח התופעה מן ההיבט המגדרי, הציעה הרצוג (2013), להבין את המחאה גם דרך הפרספקטיבה המגדרית וגם כ "תופעה המבוססת על החוויה של יחידות דוריות [...] חוויה המשותפת לבני הדור שבגרו בסביבה משותפת" (שם, 70) .
לאור זאת, כיצד ניתן להבין את גל המחאות הפוקד המדינה בעת הזו? . ניכר שהקריאות ל"צדק חברתי" שנשמעו בקיץ 2011 אינן נשמעות בגל מחאות זה.. נדמה שהשסעים החברתיים המאפיינים את החברה בישראל מניעים גם את גל המחאות הנוכחי ומשתקפות בו.
