שני המאמרים שלפנינו עוסקים בתחום דומה – המעבר של שרותים חברתיים, שניתנו בעבר על-ידי גופים השייכים למדינה, לידי גופים פרטיים. כלומר, שניהם עוסקים בשאלות של הפרטה של שרותי רווחה לאור התחזקות המגמות הנאו-ליברליות בעולם כולו בעשורים האחרונים. שניהם עוסקים בתחום הזה דרך פרספקטיבה דומה למדי – הם בוחנים את תגובתם של העובדים עצמם לשינוי הזה. במילים אחרות, שניהם בוחנים את ההשפעה של תהליך ההפרטה על העובדים "המופרטים" בעצמם. שניהם גם בוחנים את השאלה תוך שימוש במושג של "עבודת גבול" – הדרך שבה חברי הקבוצות שנמצאות משני צידיו של "הגבול" משרטטים את הגבול הזה באופן רצוף. שני המאמרים מתעניינים בשאלה כיצד עובדי רשויות הרווחה מצד אחד, והעובדים שעוסקים בתחום אך אינם חלק משרותי הרווחה המסורתיים (כלומר, אלו ששייכים ומתופעלים ע"י עובדי מדינה) רואים את הגבול בינהם - האם הם חלק מאותו מאמץ, האם יש בינהם כאלה שאמורים להיות בעלי יוקרה גבוהה יותר, האם יש גבול ברור בין שתי הקבוצות או שאולי אין זה ממש גבול אלא רק הגדרה פורמלית חסרת חשיבות בפועל, וכדומה. עם זאת, יש כמובן גם הבדלים חשובים בדרך שבה כל אחד מהם בוחר לגשת לנושא.
המאמר הראשון (van Bochove et al., 2018) בוחן את הדרך שבה עובדים של שרותי הרווחה ההולנדיים, שהם בעלי הכשרה מקצועית, מתייחסים לכניסתם הגוברת של מתנדבים, שהם חסרי הכשרה מקצועית, לתחומי העבודה שלהם. עד לאחרונה היו שרותי הבריאות והסיעוד נתונים בעיקר בידי אנשי מקצוע שעברו הכשרה ארוכה. מאז ההפרטה, תפקידים רבים עברו לידי מתנדבים חסרי הכשרה מקצועית. מהמתנדבים האלו מצפים שינקטו בגישה "מקצועית" וגם יקבלו על עצמם לעבור הכשרה מסוימת (אם כי מצופה מהם גם שיהיו בעלי גישה "חמה" יותר משל בעלי המקצוע.
