איום הגרעין האיראני יצר לאורך שנים חוסר יציבות אזורית במזרח התיכון, תכנית הגרעין איימה באופן מהותי על מדינות כמו ישראל ואולי אף ערב הסעודית, ופיתוח פצצת אטום איראני היה יכול להוביל למרוץ חימוש גרעיני אזורי. ניסיונות המערב להפסיק את תכנית הגרעין כללו סנקציות כלכליות חריפות על איראן, פעילות חבלנית נגד תכנית הגרעין, ושחיקה במעמדה של איראן בזירה הבינלאומית. אולם נידמה כי למרות הלחצים הדיפלומטים, איראן לא הושפעה מלחצים אלה והיא המשיכה בהגשמת תכנית הגרעין. נידמה היה כי רק האופציה הצבאית - שטרם מומשה נגד התכנית, תעצור את האיום הגרעיני האיראני (Kroenig, 2012).
האיום הממשי מפני פצצה גרעינית איראנית ניתפס בעיני רבים כתוצאה העגומה ביותר שיש למנוע, ונידמה כי היציאה לתקיפה צבאית נגד מתקני הגרעין היו בעיצומם. תקיפה שכזאת עשויה להיות מאתגרת עקב פריסת תכנית הגרעין האיראני בכל איראן; עקב החשש לתגובה איראנית אזורית ויצירת מלחמה כללית במזרח התיכון; החשש מהתקפות טרור בעולם; והחשש מעליית מחירי הנפט בעולם עקב הטלת מצור ימי איראני על המפרץ הפרסי. עם זאת למרות הסיכונים נידמה כי תקיפה צבאית באיראן נתפסה כפתרון ישים ואפשרי וכדאי ביחס לתוצאה העגומה האחרת – איראן גרעינית (קם, 2004;(Kroenig, 2012; Mahapatra, & Tourangbam, 2011. בנוסף עלתה הטענה לפיה התקפה צבאית ישראלית על מתקני הגרעין באיראן דווקא הייתה עשויה להוביל להכרת תודה (בסתר) של העולם הערבי, ואולי אף במקרים חריגים לשיפור היחסים בין מספר מדינות עם ישראל, אך בכל מקרה העולם הערבי לא בהכרח היה מעניש את ישראל (ידלין וגוז'נסקי, 2013). במילים אחרות, האופציה הצבאית נתפסה כחלופה הגיונית ורציונאלית ובמקרים מסוימים אף עשויה הייתה להטיב עם אזור המזרח התיכון
