זכויות אדם כלליות והמשפט ההומניטרי (דיני המלחמה) לעיתים עשויים להיות חופפים במספר עקרונות, כמו האיסור לפגוע בקניינו של אחר והיחס המכבד לאדם אחר. עם זאת זכויות אלה אינן תמיד עליוניות, וכאשר מתפתחת מתיחות באיזון שבין צרכים צבאיים לבין זכויות האדם, הרי שאין הסכמה משפטית כי סט של זכויות מסוימות תמיד יגבר על האחר, והדבר תמיד מחייב בדיקה של גופו של עניין (Kretzmer, 2002, p. 155). מדינת ישראל, עוסקת זה שנים רבות בטכניקת ענישה של הריסת בתי מחבלים לצורך ענישה והרתעה על התקפות טרור שבוצעו נגד אזרחי המדינה. בהריסה זו ישראל לא רק שפוגעת ברכושו של המחבל אלא גם בסביבתו הקרובה שסייעה לו או אפילו כלפי משפחתו של המפגע – בין אם הם היו שותפים להתקפה או לא, ובכך ישראל מבקשת ליצור הרתעה עתידית כנגד התקפות טרור (כהן והרפז, 2018, ע' 982; תובל, 2010, ע' 197).
בבואה של המדינה להרוס את בתי המחבלים, הדבר מוביל לעיתים קרובות לעתירות משפטיות נגד ההריסה שבהן מתפתח הדיון סביב זכויות האדם בדגש על זכויות הקניין, איסור על ענישה קולקטיבית של בלתי מעורבים ומניעת סבל מיותר. עקרונות אלו מופיעים באמנות בינלאומיות בדבר זכויות אדם ואפילו בחקיקה מקומית כדוגמת חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, ולכן על בתי המשפט להתייחס לתחומי חקיקה אלו (כהן והרפז, 2018, עמ' 1020-1023).
מבוא
פרק 1. החקיקה הבינלאומית וזכויות האדם
פרק 2. הריסת בתי מחבלים לפי הדין הישראלי
פרק 3. המתח בין זכויות האדם לבין הריסת הבתים
פרק 4. בחינת שלושה מקרי מבחן
סיכום
