מבוא.
אירועי "האביב הערבי" שהתרחשו במהלך שנת 2011 עוררו סערה בכל אזור המזרח התיכון באופן שאיש לא היה יכול לחזות לפני כן. שליטים שהיו בשלטון במשך עשרות שנים, כמו במצרים ותוניסיה נאלצו להתפטר, ומדינות חשובות ונוספות באזור, כמו סוריה, חוו מהפכות שאף אחד לא ידע לאן יובילו. בנוסף, בריתות אסטרטגיות באזור, כמו הציר הישראלי-תורכי קרסו. מבחינת ישראל, האירועים לא שלחו מסרים אופטימיים באשר ליחסיה עם שכנותיה והציבו בפניה אתגרים ביטחוניים חדשים. לשינויים המערכתיים הללו היו השלכות על תפוצת הכוח באזור, והייתה להם השפעה ממשית על המזרח התיכון, אשר נכנס לשלב חדש של חוסר יציבות אסטרטגי שהשפיע על כל המדינות באזור, ובמיוחד על ישראל (Panayiotides, 2012: 21).
בעבודה זו אבחן כיצד השפיעו אירועי "האביב הערבי" על מדיניות ישראל בסוריה. בתחילה אציג את הרקע ההיסטורי לאירועים, בדגש על סוריה, ובהמשך אסקור את תגובתה הכללית של ישראל לאירועים שהתרחשו במזרח התיכון. לאחר מכן אבחן כיצד השפיעו אירועי "האביב הערבי" על מדיניותה של ישראל בסוריה, תוך התייחסות לאתגרים שהופיעו מצד האחרונה על רקע ההתעוררות הערבית במזרח התיכון.
רקע היסטורי. בשנת 2011 נכנס המזרח התיכון לתהליך בקנה מידה היסטורי אשר שינה את פני האזור כולו. עם זאת, בסוף השנה הראשונה של ההתעוררות, רק בשש מדינות מתוך עשרים ושתיים המדינות הערביות התרחשה מהפכה, ולא בכולן היא הצליחה. בתוניסיה ובלוב הוחלפו השליטים והמשטרים, במצרים ובתימן הוחלפו השליטים אך המשטר נותר להיות המשטר הישן, ובסוריה ובבחריין נותרו השליטים לעמוד, למרות כל המהומות הסוערות, ההפגנות ומלחמת האזרחים (ידלין, 2012: 13).
