החל מהמאה ה-19 התפתחו חוקים וכללים ברורים לקיומה של המלחמה. תהליך זה התגבר באופן משמעותי במהלך המאה ה-20 כאשר בימינו ניתן כבר לזהות מערכת דיני מלחמה המתרכזת בעיקר בשלושה תחומים- הצדקת היציאה למלחמה, ניהול המלחמה ואופן סיום המלחמה. באשר לנושא ניהול המלחמה התגבשו חוקים וכללים – הקרואים דיני הלחימה (או בשמם העדכני "המשפט ההומניטרי הבינלאומי"), שכללו בין היתר למשל את האופן בו יש להתייחס לשבויי מלחמה, החובה להפריד בין לוחמים המעורבים במלחמה לבין בלתי מעורבים, האיסור לגרום לסבל מיותר, האיסור על שימוש באמצעי לחימה שונים הגורמים סבל מיותר או נזק עודף לצד האיסור על אמצעי לחימה שאינם מאפשרים אבחנה בין לוחמים לשאינם, והאיסור להשתמש בעוצמה צבאית לא מידתית לצורך השגת יעדי המלחמה.[1]
המדינה מחויבת לפעול לפי כללי המלחמה הן בהתאם לחוק הבינלאומי והן בהתאם לחוקים פנימיים הקיימים בה והחלטות מערכת המשפט הפועלת בה.[2] ארגון האומות המאוחדות אשר נועד לשם שמירת הביטחון והשלום העולמי קובע כי מן הראוי שמדינות יסיימו סכסוכים באמצעים שלווים, אך הארגון אינו אוסר את המלחמה אלא קובע כללים להצדקתה, בדגש על הגנה עצמית/קולקטיבית ושמירה על השלום.
פרק ראשון - מבוא
פרק שני - דיני לחימה ודוח גולדסטון בעקבות מבצע "עופרת יצוקה"
פרק שלישי – מבצע "עמוד ענן" 2012
פרק רביעי – מבצע "צוק איתן" 2014
פרק חמישי – דיון
סיכום ומסקנות
ביבליוגרפיה
