במהלך המאה -19 וראשית המאה ה-20 עמים רבים מחוץ לאירופה חיו תחת משטרים קולוניאליים אירופאים מדכאים. מעצמות קולוניאליות כמו בריטניה, צרפת, הולנד, גרמניה ובלגיה, שלטו על ארצות בעיקר באפריקה ואסיה, ותחת שלטון זה הם עיצבו מחדש תרבויות, שינוי את המבנים החברתיים, ניצלו כלכלית את הארצות ויושביהם, העסיקו את המקומיים במסגרת משימות עבדות, דיכאו אוכלוסיות, וקיימו עונשים מזעזעים כלפיהם. במסגרת הקולוניאליזם, לרוב היו קבוצות מקומיות שנקשרו עם השלטון הקולוניאלי והפיקו ממנו רווחים, אך מרבית האוכלוסיות היו מדוכאות ומפולות תחת הקולוניאליזם.[1]
בראשית המאה ה-20 ניתן היה לזהות תהליכי דה-קולוניזציה שבהם קהילות מדוכאות ניסו להתנער מהקולוניאליזם, עוררו קריאות לשאיפות לאומיות וביקשו להוציא מהם את השלטון הזר. תהליך זה לא בהכרח היה אחיד בכל המושבות הקולוניאליות שכן בחלקן התפתחו מרידות אלימות נגד הקולוניאליזם ובאזורים אחרים התפתחו תהליכים פחות אלימים.[2] תהליך הניתוק מהקולוניאליזם כלל גם שינוים בינלאומיים כמו חולשתם של המעצמות הקולוניאליות לאחר מלחמת העולם השנייה, נוכחותן של שתי מעצמות חדשות שהתנגדו לקולוניאליזם – ארצות-הברית וברית-המועצות, התפתחות משטר זכויות האדם הבינלאומי ושינויים בנורמות החברתיות. כל אלה ביחד הובילו לסיום מואץ של מרבית הקולוניאליזם עד שנות ה-60 של המאה ה-20.
1. מבוא
2. הקולוניאליזם האירופאי
3. הקולוניאליזם הבלגי
3.1 הקולוניאליזם הבלגי
3.2 הקולוניאליזם הבלגי ברואנדה
4. רצח העם ברואנדה
4.1 הקולוניאליזם כגורם לרצח העם
4.2 מאבקי כוחות בין שבטים וגזעים כגורם לרצח
4.3 תיאור הרצח
5. סיכום
ביבליוגרפיה
