בעשורים האחרונים חלו שינויים משמעותיים באופי הפעילות ההומניטארית ובתפקידם של ארגונים לא-ממשלתיים (NGOs). הפעילות ההומניטארית הגלובלית והשיח אודות פעילות זו הפכו למאפיין בולט ביחסים הבינלאומיים. ארגונים לא-ממשלתיים הפכו לחלק מרכזי במענה הבינלאומי לסכסוכים, לאסונות ולהפרות זכויות אדם ואזרח. לעיתים קרובות, נתפסים ארגונים לא-ממשלתיים כבעלי יתרונות רבים המאפשרים להם לענות על צרכי האוכלוסייה האזרחית ברמות הבסיסיות ביותר. לכן, התערבותם נתפסת כבעלת יכולת להשפיע גם מעבר לאספקת צרכים חומריים גרידא. מאידך גיסא, מדינות הנאשמות בהפרות בוטות של זכויות אדם רואות פעילותם של ארגונים לא-ממשלתיים פגיעה בעצמאותן וניסיון להשפיע על מדיניותן הפנימית. לחשש של מדינות אלה יש בסיס מכיוון שחלק ממלחמות מודרניות פרצו כתוצאה של הפרה שיטתית של זכויות אדם.
יחד עם זאת ניתן להצביע על עובדה כי רוב ארגוני זכויות אדם הם ארגונים שנוסדו במערב ופועלים על פי ערכים מערביים, ואילו רוב מדינות המואשמות בהפרת זכויות אדם הן מדינות שנמצאות מחוץ לעולם מערבי, בעיקר באסייה ובאפריקה. לפיכך, ניתן לשער כי הבדלי תרבות יכולים להיות בין הסיבות לקונפליקטים הנוצרים מפעם לפעם בין ארגוני זכויות אדם לבין ממשלות שונות. אכן, כאשר שני צדדים מקיימים מגעים בזירה בינלאומית, כל אחד מן הצדדים הללו מביא עמו את השקפת עולמו וצורת חשיבתו. חלק בלתי מבוטל מהשקפות עולם וצורות חשיבה אלו הינם תוצר שייכותם לקבוצה תרבותית מסוימת. הבדלי תרבות, לעיתים קרובות, יכולים להוות מכשול בתהליך המשא ומתן.
1. מבוא
2. פעילות ארגונים לא-ממשלתיים: מניטראליות למעורבות בפוליטיקה
3. תפיסות סיניות מסורתיות של יחסי חוץ והשפעתן על היחסים בין סין לבין ארגוני זכויות אדם
4. סיכום
ביבליוגרפיה
