חלק א׳ – שאלה 2 – מדיניות הפנים והחוץ של ישראל לאורך קיומה
מדיניות הפנים כמו גם מדיניות החוץ של ישראל, בהתייחסה לסוגיות של זכויות אדם כפי שהיא בעצמה קובעת אותם במדיניות לאורך ההיסטוריה של מדינת ישראל, ובהתייחסה למדיניות של מדינות אחרות, ידידות, שותפות עסקיות ואויבות, הינה מרתקת ראשית כל עקב המורכבות שלה. והיא הינה כה מורכבת, מכיוון שהיא מושרשת בשורה ארוכה של שיקולים, אשר בהם מצויים מצד אחד, הישרדותה הפיזית והקיומית של מדינה, ומצד שני הערכים והעקרונות המתכופפים או אף הנשברים מאותן פעולות. ערכים אשר להם משמעות פנים ישראלית, זהותית וחברתית, וכמובן גם משמעות בינלאומית, אשר לאורך ההיסטוריה, עצם השפעתה נבחן ונמדד, ומעורר מחלוקות עד היום.
מדיניות החוץ של ישראל, נחשבת לעוף מוזר בנוף המערבי. מצד אחד, עד שנות ה-90 כלל לא היה חוק שעסק בזכויות אדם, ולישראל עד היום אין חוקה שמעגנת את זכויותיהם של אזרחיה ושל מהגרייה. לחילופין, נדרשים לכך בית המשפט העליון, היועץ המשפטי לממשלה, ובג״ץ, אשר לעיתים ידיו מכופפות באמצעות חוקים אשר ׳עוקפים׳ אותו ומנטרלים זאת. מצד שני, רות גביזון מתארת סיטואציה ׳תקנית׳ של מצב זכויות האדם בישראל, אשר נתפס כדומה למדינות מערביות אחרות, גם עלי ידי המבקרים בתוך מדינת ישראל, וגם על ידי ארגוני זכויות אדם. כל זאת כמובן, נכון למתרחש בתוך קווי 67׳.
בהיעדר חוקה, ישראל נשענת על שורה של חוקי יסוד, אשר מבססים את מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, שני הגדרות אשר מתקיימות מתוך קונפליקט ומתוך עולם ערכים שונה למדיי זה מזה, אשר במקרים רבים, מתנגש.
