מבחינת ארצות הברית ומדיניות החוץ שלה, צפון קוריאה נתפסה מאז ומתמיד כאחת ההתמודדויות הגדולות שלה בזירה הבינלאומית. עוד מהתקופה שאחרי סיום המלחמה הקרה, ארצות הברית נמנעה מלכונן יחסים דיפלומטיים רשמיים עם צפון קוריאה. נראה כי בשנים האחרונות, הממשלות בארצות הברית עוסקות בסוגית הגרעין הצפון קוריאני ובעיקר בניסיון למנוע את הפיתוח והשימוש בו. המשא ומתן עם פיונגיאנג, החל כבר בשנות התשעים ועיקר המדיניות של ארצות הברית התבססה על ניסיונות למנוע מצפון קוריאה שימוש בנשק הזה. המשא ומתן לווה עם תמיכה של ארבעה מדינות נוספות שהן סין, יפן, רוסיה ודרום קוריאה והוא התרכז בניסיונות לשכנע את פיונגיאנג שלא לעשות שימוש בנשק הגרעיני שברשותה. המשא ומתן בין ששת המדינות, הביא להסכמים רבים ולעסקאות של סיוע והכרה בצפון קוריאה וזאת בתמורה לדה גרעיניזציה מצדה, אולם ניכר כי עדיין היו קיימות בעיות ביישום של הסכמים אלו. החשש הגדול שנוצר בעקבות כישלונות ההסכמים, הוא ששחקנים חדשים כמו מחבלים, נכנסו לזירה הבינלאומית וישנו חשש כי נשק גרעיני יגיע גם לידיהם (Chanlett-Avery & Rinehart, 2013, p.1).
כבר מאז דצמבר 2012, צפון קוריאה יזמה שורה של פרובוקציות אשר הפריכו כל תקווה שהמנהיג החדש, קים יונג און, יוביל את ארצו לכיוון חדש. לאחר שיגור הרקטה, יונג-און רק הגביר את הרטוריקה שלו נגדו דרום קוריאה וארצות הברית וכלל גם את האיום של תקיפות מנע גרעיניות. נראה כי למרות הגינוי הבינלאומי והבידוד הגובר של האומה הצפון קוריאנית, הפעולות שלה העלו שאלות חדשות בנוגע לאסטרטגיה שארצות הברית צריכה לנקוט כלפיה (Chanlett-Avery & Rinehart, 2013, p.1).
מבוא
רקע היסטורי
חלופה ראשונה: סנקציות כלכליות
חלופה שנייה: שימוש בכוח צבאי
חלופה שלישית: מתקפת סייבר
סיכום ומסקנות
בביליוגרפיה
