מאז קום המדינה ועד סוף שנת 1951 הגיעו לארץ כמאתיים אלף עולים בממוצע לשנה. בפני הנהגת המדינה עמדו אתגרים חדשים, שכן היה צורך לספק מזון, דיור ותעסוקה לכשבע מאות אלף עולים חדשים. רוב העולים בשנתיים הראשונות נקלטו ביישובים וותיקים וכמאה עשרים אלף מהם שוכנו בערים ערביות נטושות. בהמשך הצטופפו עולים במחנות זמניים ובתנאי חיים קשים, ומוסדות הקליטה ניסו לאלתר פתרונות בשטח. אחד הפתרונות הבולטים היה הקמה של שכונות צריפים ואוהלים בסמוך לערים, קיבוצים ומושבים מתוך הנחה שהעולים ימצאו עבודה ביישובים הוותיקים.[1]
הנהגת המדינה התלבטה לגבי דרך קליטתם של העולים החדשים להתיישבות למטרת קידום מטרות לאומיות. השאלה הגדולה הייתה האם העולים החדשים שחלקם בעלי משפחות וילדים ואינם בעלי אידיאולוגיה קואופרטיבית יעמדו במשימות ההתיישבות באזורי הפריפריה, והרי המתיישבים שהפכו לסמל הציונות היו בוגרי תנועות נוער חלוציות שהתיישבו בקבוצות מאורגנות באותן שנים. עם זאת, עיקר ההתפרסות היישובית בארץ נוצרה לאחר קום המדינה, כאשר מרבית המתיישבים היו עולים חדשים, בעיקר מארצות האסלאם, קבוצה שלא זכתה להילה החלוצית וליוקרה חברתית.[2]
כתוצאה מהצורך לפזר את האוכלוסייה הרבה שנוספה למדינה החדשה, החלו לקום בשנות החמישים עיירות הפיתוח, שפוזרו בגליל, במרכז ובדרום, ואשר בכולן התיישבו עולים חדשים. קליטתם של העולים בשנים הראשונות לקום המדינה בעצם היוותה הזדמנות לאכלס את השטחים החקלאיים הבלתי מפותחים ולהקים מרכזים עירוניים חדשים, כמו גם לתת מענה לריכוז הגבוה של האוכלוסייה במרכז הארץ.
הקדמה
מבוא
רקע היסטורי
עיירות הפיתוח בישראל - תכנון
עיירות הפיתוח בישראל - התפתחות
יבנה - יישוב מתוכנן או מקרי?
יבנה - מבנה היישוב והתפתחותו
ייחודה של יבנה כעיירת פיתוח ופנים לעתיד
דיון וסיכום
ביבליוגרפיה
נספחים
