כיצד משתקפת התנועה הלאומית הפלסטינית במבחן התיאוריות המודרניסטיות ?

הצעת מחקר (ממ"ן 13)

במסגרת הקורס סוגיות בחקר הלאומיות (10374)

נושא העבודה: התנועה הלאומית הפלסטינית במבחן התיאוריות המודרניסטיות.

שאלת המחקר: כיצד משתקפת התנועה הלאומית הפלסטינית במבחן התיאוריות המודרניסטיות ?

הצגת הנושא:

כל עוד התקיימה האימפריה העת'מאנית, השטח המוכר כפלסטין,היה חלק מסוריה (שאם). גם הערבים הפלסטינים, ערבים שהתגוררו בפלסטין, ראו עצמם כערביי סוריה.[1]  גם צמיחת הלאומיות הערבית בסהר הפורה (להבדיל ממצרים וצפון אפריקה), החלה רק שנים מועטות לפני פרוץ מלחמת העולם הראשונה, ולמעשה צברה תאוצה לאחר כיבוש האזור על ידי בריטניה וצרפת בשלהי מלחמת העולם הראשונה. [2] במקביל כמעט, התנועה הלאומית הערבית חופפת כרונולוגית את ההכרה המערבית (הבריטית) בבית לאומי לעם היהודי בפלסטינה, קרי: מאז הצהרת בלפור.[3] עם זאת, ככל שהתעצמו הסיכויים להקמת מדינה יהודית בשטח של פלסטין, כן גברו צביונה הפרטיקולריסטי של התנועה הלאומית הערבית בפלסטין עד כדי תנועה לאומית פלסטינית.

הקמת מדינת ישראל בשנת 1948, וניצחונה במלחמה מול מדינות ערב הייתה לכאורה המפגש הכולל הראשון בין התנועה הפלסטינית, בסיוע צבאות ערביים, לבין המדינה היהודית. אולם סיפוחה של הגדה המערבית לממלכת ירדן מחד, ושיעור הפליטים הפלסטינים שעברו למדינות ערב (סוריה, לבנון, רצועת עזה המצרית), לא אפשרו את מיסודה ומימושה של התנועה הלאומית הפלסטינית. אפשרות זו החלה לובשת מסגרת לאומית בשנים 1964/5 עם הקמת התנועה לשחרור פלסטין (פת"ח), איחוד שטחי פלסטין בשנת 1967 (מלחמת ששת הימים) והמאבק הפלסטיני – ישראלי. [4]