שאלה 1:
הגישה הניאו-ליברלית, אשר התפתחה על בסיס זרם הליברליזם הכלכלי, מניחה כי הפעילות הכלכלית החופשית של כל פרט בחברה היא המביאה באופן טבעי להתפתחות כלכלית-חברתית תקינה ולהקצאת המשאבים לכלל. במסגרת זאת, דוגלת הגישה בתחרות שוק חופשית, בסחר בינלאומי, בחופש תעסוקה ובעידוד יוזמות ותנועות שונות.
לראשונה, פותחה הגישה באופן מובנה ב-1776 על ידי הכלכלן אדם סמית'. בדבריו הוא עומד על העובדה הטבעית כי הפרט הפועל על פי אינטרסים אישיים וחותר למקסום רווחיו ותועלותיו יפנה כל מאמץ ומשאב לתוצרים איכותיים ומשתלמים לחברה. כלומר, הרווחה החברתית נוצרת דווקא מתוך אינטרסים אינדיווידואליים היוצאים לפועל בתנאי התחרות והחופש.
שאלה 2:
למינהל הציבורי ולמינהל העסקי קוויי דמיון רבים, אולם על פי דברי החוקרים, נראה כי השוני ביניהם רב על הדמיון.
להלן יפורטו קווי הדמיון על פי חוקר המנהל הציבורי האל ראייני:
תחומי עיסוק זהים: המנהל הציבורי והמנהל העסקי יכולים לעסוק באותם תחומים ולייצר את אותם מוצרים לחברה.
ניהול העובדים: אופן ניהול העובדים, גיוסם והעסקתם נעשה באופן דומה בשני המגזרים.
יחסי גומלין מורכבים: שני המגזרים מנהלים – באופן מודע ושאינו מודע – יחסי גומלין מורכבים הנתמכים אלו באלו ועשויים אף להשתמש האחד במשאבי השני.
שאלה 3:
הדילמה: מעורבות הפוליטיקה במינהל הציבורי יוצרת קונפליקט משמעותי: אמנם הדרג הפוליטי בממשל הדמוקרטי – שנבחר על פי הרוב באופן חופשי – הוא המייצג את רצון רוב העם, ולכן המינהל הציבורי, אשר יעדיו ותפקידיו מתמקדים בדאגה לאזרחים מחויב להישמע להחלטות הפוליטיות. אולם, לעומת זאת, קיים עיקרון נוסף, הדוגל ביחס שווה לכל, ללא אפליה וקיפוח המתייחסים אף לקשר המפלגתי, ולכן, ישנם צרכים באוכלוסייה שאינם מיוצגים פוליטית לאור אי-היותם דעת מיעוט והם נדרשים לטיפול בידיים מקצועיות.
