בשנת 1967 הסתיימה מלחמת ששת הימים, כאשר ישראל כבשה שטחים שהיו לפני כן בריבונות של מצרים, סוריה וירדן. במצב זה אזרחים במדינות אלה מצאו עצמם תחת ריבונות של מדינת ישראל. בסיום המלחמה העבירה מועצת הביטחון של האו"ם החלטה שהתקבלה ברוב של 15 נגד 0, ההחלטה שנקראת החלטה 237 קוראת לממשלת ישראל להבטיח את בטיחותם ורווחתם של התושבים באזורים אותם כבש הצבא.
שאלת המחקר היא: מדוע אימצה ישראל את החלטה 237?
ממשלת ישראל החליטה שהיא מאמצת את החלטה 237 של מועצת הביטחון של האו"ם שקראה לה להבטיח את ביטחונם ורווחתם של התושבים באזורים אותם כבש הצבא ב 1967 במלחמת ששת הימים. ההודעה של ממשלת ישראל שהיא מקבלת על עצמה את החלטת האו"ם 237 ביטאה גישה שונה מהתגובה להחלטות אחרות של מועצת הביטחון כנגד מדינת ישראל.
בדרך-כלל כאשר מועצת הביטחון ניסתה לכפות החלטות ביטחוניות על ישראל (לדוגמא החלטה 242), ממשלות ישראל גילו התנגדות מובהקת. לכן ההודעה של ממשלת ישראל היוותה הפתעה מסוימת, גם עבור מועצת הביטחון וגם עבור המדינות הערביות שאזרחיהן נותרו תחת הכיבוש הישראלי[1].
המלחמה פרצה לאחר תקופה ממושכת של מתח בין ישראל לבין שלוש מדינות ערביות שכנות שלא הכירו בלגיטימיות של הקיום של מדינת ישראל: מצרים בראשותו של הנשיא ג'מאל עבד אלנאצר, סוריה בראשות חאפז אסד וירדן בראשותו של המלך חוסיין בן עבדאללה.
מבוא
פרק 2: סקירת ספרות - רקע כללי האו"ם מועצת הביטחון וישראל
2.1 האו"ם ומועצת הביטחון
2.2 היחסים בין האו"ם וישראל
2.3 היחסים בין מועצת הביטחון וישראל
פרק 3: מתודולוגיה
פרק 4: ממצאים
4.1 ניתוח השערה 1
4.2 ניתוח השערה 2
סיכום ומסקנות
רשימה ביבליוגרפית
