כניסת הנשק הגרעיני לזירת הקרב בסוף מלחמת העולם השנייה כאשר ארה"ב הפציצה את הערים היפניות הירושימה ונאגסקי, שינתה את תורות המלחמה הידועות. בעקבות כוחותיו ההרסניים של הנשק הגרעיני, החל מרוץ חימוש גרעיני בין מעצמות העולם, הבאה בתור הייתה ברה"מ ובמהלך השנים התווספו למרוץ החימוש הגרעיני מדינות נוספות. חלקן, כפי שיוסבר בהמשך העבודה, וויתרו על הנשק הגרעיני אותו פיתחו או ירשו, חלקן מעולם לא הצליחו לפתח את הנשק בעקבות קשיים כאלה ואחרים, אך מספר המדינות המחזיקות בנשק הגרעיני גדל עם השנים וכיום הוא מונה כתשע מדינות- ארה"ב, רוסיה, בריטניה, צרפת, סין, הודו, פקיסטן, צפון קוריאה וישראל (שלא הצהירה באופן רשמי על יכולותיה בתחום(.
לפיכך, בעבודה זו ארצה לבחון את השאלה הכללית: מדוע חלק מהמדינות מתחמשות בנשק גרעיני, בעוד האחרות לא? ובאופן ספציפי אתמקד בקבוצה הצרה יותר של התחמשות נשק גרעיני במדינות רודניות. אם כן, שאלת המחקר היא: מדוע חלק מהמדינות הרודניות מתחמשות בנשק גרעיני בעוד מדינות רודניות אחרות אינן מתחמשות בנשק גרעיני? תוך התייחסות ממוקדת להשפעת המבנה השלטוני על ההחלטה המדינית בנוגע להתחמשות בנשק גרעיני. מענה לשאלה זו עשוי לספק תובנות רבות-ערך לקובעי מדיניות אשר חייבים להתמודד באופן קבוע עם האפשרות של הפצת נשק גרעיני שמאיימת לערער את היציבות במאזן הכוחות העולמי ובפרט במזרח-התיכון. אם נשכיל לזהות איזה סוג של מדינות רודניות הוא בעל הסיכויים הגבוהים ביותר כדי לנסות להפיץ נשק גרעיני, ניתן יהיה לנקוט בצעדים יזומים על מנת להקדים תרופה למכה.
