תולדותיה של ברית המועצות, מתאפיינות בשלטון אוטוקראטי וכוחני (טלמון, 1956). אולם המאפיינים הכוחניים במשטר זה לבשו צורות שונות וידעו עליות ומורדות.[1] עבודה זו עוסקת בשתי תקופות דרמטיות בתולדות ברית המועצות, המתאפיינות בשימוש המוחצן והנרחב ביותר בכח לצרכים פנימיים, כמו גם בשני האישים הבולטים בהסטוריה הסובייטית, לנין וסטאלין: תקופת הטרור האדום החל מקיץ 1918, ותקופת הטרור הגדול החל מחורף 1935.
המשטר הצאריסטי ברוסיה ידע בארבעים השנים האחרונות לקיומו התקוממויות שגם אם לא הבשילו לכדי הצלחה, קעקעו במידה רבה את יציבות השלטון. ביטול האריסות ביחד עם עליית מעמד ביניים מחד, התרחבות טריטוריאלית מזה, בנוסף למלחמות ארוכות וחולשתו של חצר הצאר, יצרו אוירה נוחה להיחלשות השלטון. גם הספרות הרוסית (דוסטוייבסקי) עסקה בנושא ההשפלה שמביאה לכדי זעם ואלימות (Moran, 2009), כמו גם הפעילות והספרות הפוליטית של אותה תקופה, אשר התייחסה לטרור ואלימות כאפשרות ריאלית.
מהפכת 1905 (האב גאפון), נסיונות פגיעה בצאר, בבני משפחתו ובמקורבים אליו, וההחלטה להצטרף למלחמת העולם הראשונה, בה רוסיה השתתפה לצד כוחות הברית, במשאבים צבאיים נחותים, מבחינת הציוד הצבאי, הכשרת כח האדם ובמיוחד מבחינת המוכנות למלחמה בכלל, וארוכה בפרט, זעזעו עוד יותר את יכולת המשטר הצארי לשמור על קיומו. נסיונות לייצוב נפילת המשטר כמו גם המהפכה הראשונה של 1917 אשר נתנה כח לסוציאל רבולוציונרים (קרנסקי) בהסתמך על הדומה, שממילא לא צידדה בפרישת רוסיה מן המלחמה, נועדו לכשלון מראש, והיו בבחינת כדור ארגעה לחולה סופני.
