שאלת המחקר והקשר התיאורטי:
כל החוקרים שותפים לדעה כי מפלגת שלטון יחידה וחזקה אופיינית לכל המשטרים הטוטליטריים. בכולם התפתחה מפלגת השלטון מתנועה מהפכנית שצמחה באופוזיציה ועלתה לשלטון בדר"כ בדרכים של מהפכה (לא במקרה של המפלגה הנאצית). כלומר, המפלגה היא המעניקה לגיטימציה שלטונית למשטר הדיקטטורי.
אם כן, המפלגה היא עמוד התווך הארגוני של המשטר, ודווקא משטר כוללני, כמו המשטר הדיקטטורי, מחייב רשת ארגונית מסועפת החדורה תחושת שליחות ולהט אידיאולוגי. אין לשכוח, כי המפלגה היא זאת שהפגינה, הפיצה את התורה, התנדבה למשימות מיוחדות, ולבסוף השתלטה על מוסדות המדינה – בעזרת המפלגה הטוטליטרית גייס השלטון את תמיכת ההמונים, והצליח לחדור לתודעת הציבור ולדעת הקהל.
המפלגה הינה גם מרכזו הרוחני של המשטר הטוטליטרי – אידיאולוגיה שביססה את חינוך ההומונים, משרות מפלגה שנועדו לאיוש בכירים, וחשוב מהכל – הענקת לגיטימציה שלטונית לדיקטטור ולחבר מרעיו.
המנהיג הטוטליטרי הוא הסמכות העליונה, הוא הראשון בהיררכיה הפיקודית של משטר הדיקטטורה, ואף גרעין המשטר. קיים הבדל מסוים במעמדו של מנהיג במשטר פשיסטי ונאצי לבין משטרים קומוניסטים. ואילו דמותו של המנהיג בשני המשטרים הללו נגזרים מתוך המפלגה – עקרון המנהיג הינו מרכיב מהותי שניזון ממסורת המאבק של התנועה בראשות מנהיג כריזמטי ומעולם מחשבה שמרני – המנהיג הוא כל יכול. אך לא כך פני הדברים בקומוניזם, שהרי עקרון המנהיג מנוגד בתכלית לתורה המרקסיסטית – תהליכים כלכליים וחברתיים ולא גיבורים היסטוריים הם הקובעים בסופו של דבר את מהלך ההיסטוריה.
