רקע
פרוץ האינתפידה השניה (המכונה בידי הפלשטינים "אינתיפדת אל-אקצא) בספטמבר 2000 היה גם תחילתו של פרק חדש בסכסוך הישראלי-פלסטיני. העימות החל לאחר כשלון שיחות קמפ-דייוויד (יולי 2000), כשהעילה המיידית לפריצתו היתה ביקורו של חבר-הכנסת אריאל שרון בהר-הבית. תוך זמן קצר הפך העימות לאלים ביותר . כבר בחודש הראשון לעימות התרחשו כמה מהארועים שהיו מהבולטים ביותר מבחינת ההשפעה שלהם על דעת הקהל: מותו של הילד מוחמד א-דורה מאש חיילי צה"ל במחסום נצרים (מאוחר יותר התנער צה"ל מהאחריות לתקרית, אבל בדעת הקהל הפלשטינית והעולמית התקבע הדימוי של הילד שמת בזרועותיו של אביו); ומצד שני, לינץ' בשני חיילי צה"ל שנקלעו בטעות לרמאללה, שצולם ושודר אף הוא, והתמונות של ההמון המשולהב עוררו תגובה חזקה בישראל (הראל ויששכרוף, 2005).
בשנתיים שאחרי כן החריפה האלימות, בשורה ארוכה של פיגועי התאבדות מצד אחד, ומבצעים צבאיים כנגד מטרות שונות בצד הפלסטיני, שבהם נהרגו גם אזרחים רבים. האלימות הגיעה לשיאה במבצע "חומת מגן" במאי 2002, שהיה המבצע הצבאי הגדול שניהל צה"ל מאז מלחמת לבנון הראשונה. במבצע זה כבש למעשה צה"ל את שטחי יהודה ושומרון מחדש, במה שסימן את סופו בפועל, גם אם לא באופן רשמי, של תהליך אוסלו. 30 חיילים ישראלים נהרגו במבצע, ובין 300 ל-500 פלשטינים, שמהם מספר לא ידוע היו אזרחים. בסך הכל נהרגו בשנות האינתיפדה השניה עד שדעכה ב-2005 כ-1000 ישראלים ומספר לא ידוע של פלשטינים, שנע לפי הערכות שונות בין 2500 ל-3800. בכל מקרה, אפשר לומר שחלה כאן עליה משמעותית ברמת האלימות לעומת האינתפידה הראשונה, ובכלל לעומת כל תקופה אחרת בסכסוך, לפחות מאז עידן המלחמות בין מדינת ישראל לבין המדינות הערביות שמסביבה (בן-אליעזר, 2012).
