א. חברה אזרחית: היא זירה של יחסי גומלין חברתיים, המתבטאים בפעילות וולנטרית להשגת מטרות של היחיד, הקבוצה והכלל. הזירה הזו מאופיינת בערכים משותפים, עצמאות כלפי המדינה והשוק הכללי ופעילות אוטונומית, המכוונת בדרך כלל להשגת תועלת חברתית או פוליטית. המושג כולל ארגונים ציבוריים כגון איגודים מקצועיים וקבוצות אינטרס שונות. מדובר על פי רוב בארגונים וולונטריים, הצומחים מהחברה ואינם קשורים למדינה או לממשלה. קיומה של החברה האזרחית מאפשר לפרטים להשתתף בפעילויות קיבוציות, שאינן קשורות ישירות למדינה ובכך מקדמים פעילו חוץ פרלמנטרית שמרחיבה את הדמוקרטיה והופכת את ההשתתפות בעשייה הדמוקרטית לנגישה יותר לאזרחים.
ישנם יחסי תלות בין המערכת הפוליטית לתקשורת. הראשונה זקוקה לשנייה, על מנת להשמיע את קולה ואילו השנייה זקוקה לראשונה, על מנת לייצר חדשות. כלי התקשורת לא רק מתווכים בין הציבור למערכת הפוליטי. הם משמשים כ״רשות רביעית״, המפקחת על המערכת הפוליטית ומבקרת אותה (גל-נור, בלאנדר, 683). בנוסף, הם תורמים לסדר היום הציבורי של הדיון הפוליטי, ולעיצוב עמדות ציבוריות, מכיוון שהם אלו המחליטים על מה הציבור ישמע ומאיזה נקודת מבט.
א. בישראל הדרג הצבאי כפוף לדרג האזרחי ונתון למרותו, כאשר הצבא מסייע לנבחרי הציבור לעצב את המדיניות והוא המוציא לפועל של ההחלטות שהתקבלו. אולם, בישראל תרומתו של הצבא והגופים הביטחוניים בקביעת מדיניות הביטחון גדולה יותר מאשר במדינות דמוקרטיות אחרות (שם, 846). חוק יסוד: הצבא משנת 1976 קובע את כפיפותו של הצבא והרמטכ״ל לממשלה. חוק זה אשר נחקק בעקבות מסקנות ועדת אגרנט, שחקרה את המלחמת יום כיפור נועד, למעשה, להגדיר באופן חד משמעתי את עליונות הדרג המדיני על פני הדרג הצבאי ולמנוע הישנות מקרים בהם הדרג הצבאי קובע את המדיניות שיש ליישם במקרים של עימותים ומשברים.
