שאלה מספר 1
סעיף א'
התרבות הפוליטית הישראלית מורכבת משילוב מסורות דמוקרטיות ולא דמוקרטיות שמקורן בדת היהודית, באידיאולוגיות שונות שבאו לידי ביטוי עוד בתקופת העליות השונות, טרם קום המדינה, וממסורות שונות איתן באו העולים ממדינותיהן. נויברגר רואה את הדמוקרטיה הישראלית כמקרה יוצא דופן. לטענתו, בחברת מהגרים, נהוג כי המהגרים הרבים משתיתים את תרבות מדינתם החדשה על בסיס המסורות עליהן חונכו במדינות האם מהן באו. אלא, שמרבית היהודים שעלו ארצה, באו ממדינות שאינן דמוקרטיות, ואילו מדינת ישראל דמוקרטית.
נויברגר מסביר את מקור המסורות הדמוקרטיות המרכיבות את פרדוקס זה באורח החיים הדמוקרטי, יחסית, שהיה נהוג בקהילות היהודיות השונות בגולה, ובכלל זה הבחירה הוולונטרית להשתייך לקהילה ולקבל את חוקיה, מעורבות גבוהה של חברי הקהילה בחיי היום – יום, ביזור תפקידים וקבלת ההחלטות בין אנשים שונים ואת הקונצנזוס סביב הנהגת הקהילה וראשיה, תוך הנהגת בחירות והגבלת משך כהונת ראשי הקהילה בחלק מהקהילות. הקהילה נחשבת לנחלת הכלל, ולא כרכוש של ראשי הקהילה.
שאלה מספר 2
במאמרו, מבקר סמוכה את הספר "ישראל ומשפחת העמים – מדינת לאום יהודית וזכויות האדם", ואת טענתו של הספר כי מדינת ישראל הינה שילוב של מדינת לאום יהודי ומדינה דמוקרטית מערבית לכל דבר, הזוכה להכרה ולגיטימציה בינלאומיות, שמאפייניה היהודים אינם פוגעים באלו הדמוקרטים, ולאור הקפדה לקיים את כל האמנות הבינלאומיות העסוקות בזכויות אדם וזכויות מיעוטים.
סמוכה טוען, מנגד, כי ישראל היא דמוקרטיה אתנית שאינה מערבית. הוא מביא שישה סימוכין עיקריים לטענתו:
בישראל אין לאומיות אזרחית – סמוכה טוען כי בכל מדינה מערבית קיימת לאומיות אזרחית בעלת מאפיינים שאינם אתניים, להוציא מספר מאפיינים בודדים, כמו מאפיין השפה. ישראל מגדירה את עצמה כמדינת העם היהודי, בהתבסס על מאפיינים דתיים ואתניים, ולא כמדינת כלל אזרחיה, ועל כן אין בה לאומיות אזרחית. בהתאם, גם חוק השבות המונהג בישראל, מקנה זכות שיבה רק ליהודים או לבניהם, אך לא לבני דתות אחרות, דבר המדגיש את היותה של ישראל דמוקרטיה אתנית.
