הגל הפוסט גלובלי העכשווי, שמהווה תנועת נגד לגל הגלובלי בעשורים האחרונים (עולם גלוקלי), מלמד על שתי מגמות סותרות שעדיין נאבקות על ההגמוניה האידיאולוגית והשלטונית: דמוקרטיה ליברלית ופלורליסטית מול חזרה לדמוקרטיה שמרנית, לאומית וריכוזית (Barrow, 2017). שתי מגמות אלה משתקפות גם במטוטלת שמאפיינת את ההתנהלות בישראל בסוגיית שיתוף הציבור (עמותות ואזרחים) בתכנון היישובי (האזורי?) ונשאלת השאלה: באיזה אופן אי שיתוף הציבור בתכנון יכול לגרום נזק ליעדי הרשות? אבחן שאלה זאת בסוגיית התנגדות ארגוני החברה האזרחית לתכנית מערב ירושלים (ספדי). אציג את המדיניות התכנונית הנהוגה במדינת ישראל הדמוקרטית, אבחן את נהלי שיתוף התושבים בתכנון ואשווה בין יתרונות שיתוף הציבור בתכנון בכלל, לבין ההשלכות מאי שיתוף הציבור בתכנית ספדי.
מעמד התכנון העירוני והחברה האזרחית בעולם גלוקלי
הגל הגלובלי מאז שנות השמונים של המאה הקודמת יצר מספר רב של שינויים בכלכלה, פוליטיקה, טכנולוגיה וחברה. בהקשר לרשויות המקומיות, חל מעבר ממערכות שלטון היררכיות (Government), לרשתות ממשל הוריזונטליות (Governanace): גלובליזציה כלכלית ומשק ניאו ליברלי גרמו לשקיעת מדינות הלאום והשלטון המרכזי ואילצו אותן להתנהל בגמישות כדי לשרוד ומול תהליכי הפרטה וביזור עולה שוב חשיבות השלטון המקומי כבעל פוטנציאל להגדלת השתתפות האזרחית והגשמה מיטבית של הזכות להשתתפות פוליטית ולקידום יעדים (נגיד, 2015).
גלובליזציה של מידע וערכים הובילה להתרחבות שיח הזכויות הליברלי האוניברסלי, להתחזקות הדמוקרטיה ההשתתפותית, לגידול בהיקף ארגוני החברה האזרחית ולהתרחבות דפוסי הפעולה של הארגונים האזרחיים בזירה התקשורתית ובזירה המשפטית (Barrow, 2017).
