1. הבחירות לכנסת ה- 13 בשנת 1992 יצרו הזדמנות להעברת שני שינויים מהותיים במבנה המשטרי של מדינת ישראל. האחד הוא חוק חוק יסוד: הממשלה, שהוסיף לשיטת הבחירות הנהוגה לכנסת גם בחירה ישירה של מועמד לראשות הממשלה. השינוי השני היה קבלת שני חוק יסוד - כבוד האדם וחירותו וחופש העיסוק. בשניהם ישנם סעיפי שריון והם עשויים להגדיר מחדש את הסמכויות בין הרשות השופטת למחוקקת. קבלת חוקי יסוד אלה על ידי הכנסת הדגישו את התפיסה המייחסת לחוקי יסוד מעמד על שאי אפשר לגעת בו. מעמדו של בית המשפט העליון נותר עמום ולא מוגדר לחלוטין לעומת שתי הרשויות האחרות ואהרן ברק, נשיא בית המשפט העליון דאז כינה את המהלכים הללו "מהפכה חוקתית". נאומו של הנשיא ראובן ריבלין במושב החורף של הכנסת ה- 20 מתקיים נוכח הדיון על חוק המשילות ומהלכים מילוליים ומעשיים למיגור כוחה של הרשות השופטת לצד הרחבת סמכויותיהן של שתי הרשויות האחרות. ריבלין מתייחס לנאומו גם לאותו מונח בו השתמש אהרן ברק ומנכיח את ההקשר ההיסטורי של הדברים.
2. מטרות הנאום של ריבלין הן מיקוד תשומת הלב בחשיבות שבשמירה על האיזון בין הרשות השופטת לזו המחוקקת לשם שמירה על הדמוקרטיה הישראלית והבלמים והאיזונים הנחוצים לה לשם כך. לצד מטרה זו ישנה מטרה נוספת והיא, לדעתי, קריאת אזהרה לגבי המצב החברתי המושפע מהמצב השלטוני ונציגי הציבור. כלומר, תזכורת לחברי הכנסת והשרים לשמור על הממלכיות, הייצוגיות על מנת לשמור על האחדות הלאומית הישראלית, על שלל גווניה.
