הסכנה לפרטיות ברשת, בעשורים האחרונים, גדלה וזאת בשל מספר סיבות: גופי ענק מסחריים שמבוססות על מידע ונתונים (כמו גוגל ופייסבוק) הופכים להיות כורי מידע. הם קוצרים מידע על אזרחים, מאחסנים אותו על השרתים שלהם והופכים את האזרחים ל"מושאים של נתונים" (אלטשולר-שוורץ, 2012). יכולת הממשלה להגן על הפרטיות באמצעות רגולציה קטנה. בחלק מהמדינות בשל מסורת פוליטית של אי התערבות, בשל טיעון ערכי לפיו הסייבר שייך למרחב חופשי, מאפשר חופש ביטוי מרבי ומציע שאין פרטיות בסייבר (Jarvis, 2011). במדינות אחרות, בשל העדפת ההגנה על ביטחון לאומי בעידן של איום על תשתיות מערכתיות, בשל קושי להתמודד עם מערכת מרובת רכיבים, מורכבות ובעלת אינטרסים מנוגדים (Sivan-Sevilla, 2019), בשל טשטוש בין הפרטי והציבורי (השלטון מעביר מידע לשימוש חברות פרטיות אבל גם משתמש במידע שנכרה על ידם).
בחרתי בנושא זה מכיוון שבאופן אישי נחשפתי לפגיעה בפרטיותי ואני מזהה פגיעה מתמשכת בפרטיותי, מכיוון שאין עדיין אסדרה להגנה על הפרטיות בסייבר בישראל.
המחקר מלמד שהאזרחים מוכנים לספוג פגיעה מסוימת בפרטיות בשם ההגנה על הביטחון הלאומי והאישי, אבל הם דורשים לחזק את ההגנה בסייבר על פרטיותם עם חלוף הסכנה ולנוכח האגרסיביות המתגברת של הגופים המסחריים Casili, Sarabi &Tubaro, 2013)).
הבעיה העולה מהדברים היא פער בין הכרת האזרחים בצורך בהגנה על הפרטיות, לבין היעדר התארגנות מסיבית לדרוש מהממשלה לאסדיר את ההגנה על הפרטיות במרחב הסייבר.
מבוא
הצגת שאלת החקר – סקירת הספרות
המודל הקיים/המוצע בישראל לאסדרת הבטחת סייבר ופרטיות
הרגולציה הנדרשת בישראל
הצגת המודלים הקיימים בעולם – השוואת בין מדינות
דיון השוואתי במודלים
סיכום
ביבליוגרפיה
