גלי הגירה המוניים של עובדים זרים ממדינות חלשות הפכו באמצע המאה ה-20 לתופעה רווחת בקרב מדינות המערב. השתלבותה של ישראל בקבוצות המדינות המפותחות בגין צמיחה כלכלית מהירה הפכו אותה ליעד אטרקטיבי עבור מהגרי עבודה.[1] (סמיונוב ולרנטל, 2005). חוק הכניסה לישראל, התשי''ב – 1952 מסדיר את הכניסה לארץ ואת סוגי האשרות והרישיונות לישיבה לעובדים הזרים [2] (קמפ ורייכמן, 2008). עם זאת, המדיניות הקיימת מושפעת ממספר שחקנים שונים מלבד חקיקה, ולכן מרגע שהפכה רווחת בשנות ה-90, נמצאת במגמת שינוי ושיפור מתמדת. מדיניות הגירה מתקיימת בין ארבעה שחקנים מרכזיים: המדינה, אשר מרכזת את הפיקוח על התופעה; המעסיקים החזקים, קבוצות אינטרס או קבוצות בעלי עניין אשר מטרתם להגדיל את מכסות הייבוא ולמנוע את ביטול הסדר הכבילה; ארגונים לא ממשלתיים, השואבים לגיטימציה מאמנות בינלאומיות ומהשיח הבינלאומי בדבר זכויות האדם וזכויות העובד; ואחרונים – הרשות המוניציפלית, שבה מתרכזים רוב העובדים הזרים והשוהים הלא חוקיים.
מחקר זה יתמקד בהשפעתם כמה משחקנים אלו על השינויים במדיניות לייבוא והעסקת עובדים, ועל כן יבחן את השינויים במדיניות לייבוא והעסקת עובדים זרים לישראל בין השנים 1990-2020 וההשפעות על כך בענף הסיעודי.
