תחת המנדט הבריטי
היחסים בין השלטון המרכזי המקומי בארץ ישראל מתחילים בסימן של סתירה, בעוד שהמנדט הבריטי מצד אחד מחויב לעודד עצמאות יהודית / ערבית, ומצד שני רוצה לשלוט היטב באוכלוסיה בארץ.
ובכן, מצד אחד, הבריטים מותירים על כנו את חוק העיריות העות'מאני שמעניק אוטונומיה דתית/עדתית רבה. מצד שני, הם מחזקים את מושלי המחוזות כאחראים על השלטון המקומי.
המתיישבים היהודים דוחפים ככל האפשר לבסס את עצמאותם.
עם קום המדינה
באופן אירוני, קום המדינה איננו מביא להגברת העצמאות המקומית. השלטון המרכזי היהודי מחליף עתה את השלטון הבריטי; שר הפנים מחליף את הנציב העליון כדמות סמכותית מעל עיריות חלשות יחסית. זה בא לידי במספר חוקים והחלטות, אבל מעל הכל בהיעדר הכרה חוקתית בשלטון המקומי, ובתפיסה שהשלטון המקומי הוא סוכן ולא שותף.
כמו בימי המנדט, השלטון המרכזי מחויב לכאורה לעודד עצמאות מקומית בשם הדמוקרטיה. ואולם, בפועל הוא ממשיך לבצר את הריכוזיות השלטונית, וזאת מכמה סיבות:
1. ירושת המנדט.
2. עקרון הממלכתיות.
3. הריכוזיות המפלגתית של מפא"י.
.4האתגרים המיוחדים שעמדו בפני הממשלה עם קום המדינה ואשר הצריכו התערבות בנושאים אזרחיים ומקומיים: העברת אוכלוסין, הקצאת קרקעות לעולים, הפקעת שטחים, הקמת ישובים.
