׳בדידות׳ (ובאנגלית loneliness), תחושת בדידות, הינה תופעה מוכרת ובעלת חשיבות ומחקר רב במסגרת העבודה והמחקר האקדמי. הסיבה העיקרית לכך, נובעת משכיחותה הרבה דווקא במציאות האורבנית הפוסט מודרנית, המתארת מציאות חברתית שבה חלק ארי ומרכזי מתוך המציאות היום יומית של האדם הממוצע, כוללת אינטראקציה ושיח עם זרים (Khvorostianov & Remennick, 2017). שיח המתאפיין בחוסר ההיכרות בין הצדדים, ובחוסר בהיבטים רגשיים, אשר מהווים צורך בסיסי אך בלתי מובן מאליו, במציאות אורבנית מנוכרת, בה תחושת הקהילות ורלוונטיות הקהילה למציאות היום יומית, אינה מוגבלת ואף בלתי קיימת (Pearlman-Avnion, Goldschmidt & Shamis, 2020).
בד בבד, תחושת בדידות זו, אשר נכונה במידה רבה במערב בכלל, ועבור האדם הממוצע, עשויה להיות אף נוכחת יותר במציאות חייו של המהגר והזר (ובישראל – של העולה החדש), אשר תחושת השייכות ותחושת הבדידות משמעותיים יותר נוכח המציאות החברתית הזרה לו, וקשייו הגדולים יותר להשתלב במציאות החברתית הזו, לצד עולם התעסוקה (כאהן-סטרבצ'ינסקי, לוי וקונסטנטינוב, 2010). בעבודת מחקר זו, אבקש לבחון מציאות עולמם של ׳צברים׳ לעומת אזרחים ישראלים הנמצאים בקהילות המיעוט בישראל, כמו למשל הקהילה האתיופית, כדי להבין את ההשפעה של מוצאם על תחושת הבדידות שלהם, ותוך בחינה של תחושת הקולקטיביות שלהם לעומת תחושת האינדיבידואליות שלהם. זאת כדי לשאול (כשאלת מחקר), ׳כיצד משפיע ממד הגיל של הנבדק על תחושת הבדידות ותחושת הקולקטיביות/אינדיבידואליות שלו?׳
