החיים במאה ה- 21 מאופיינים בחוסר וודאות גדול מאוד ובוודאי ביחס לנורמות החיים אשר היו מקובלות במאות הקודמות. השינויים מתרחשים בכל תחומי החיים ובאינטנסיביות גבוהה והם מאלצים את האוכלוסייה האנושית לפתח מנגנוני הסתגלות אליהם בכדי להכניס בהם סדר, שליטה וארגון. אם בקרב כלל בני האדם המציאות טומנת בחובה אי וודאות גדולה, הרי שבקרב אוכלוסיית הקשישים אי הוודאות היא אף גדולה הרבה יותר. אנשים זקנים מתמודדים עם שורה של מצבים ייחודיים אשר מוסיפים לאי הוודאות שלהם ואשר אינם מנת חלקם של אנשים צעירים, כגון: התרופפות המצב הבריאותי, אובדן של בני זוג וקרובים ובעיקר הדחיקה אל מחוץ למעגל העשייה, הכוח וההשפעה אשר נובעת מהיציאה לגמלאות (קפלן 2013)
לעומת זאת, בחברות רבות מקובל כי לזקנים ישנם תפקידים במסגרת המשפחתית אשר משמרת את מעמדם וחיוניותם לכל הפחות בעיני הקרובים אליהם, כדוגמת סיוע בגידול הנכדים או סיוע כלכלי (למי שיכול להרשות לעצמו) לילדיהם. אמנם הסיוע הפנים משפחתי שמעניק הזקן לילדיו ונכדיו מסייע לו לשמור על תחושת הרלבנטיות, אך אין בכך כדי לשנות את המוסכמה החברתית כי הזקנה מייצגת בעיקר את שרידי העבר ולא את הציפייה אל העתיד ועל כן קרנה נחותה בעידן הפוסט מודרני והיא יוצרת סטריאוטיפ שלילי בקרב החברה בכללותה.
אותו סטריאוטיפ שלילי של הזקנה גורם לכך שאצל מזדקנים רבים נוצר תסביך של הכחשה, של התעלמות מהגיל, דברים אשר מובילים לניסיונות אינסופיים להסוות את סימניו ולהנציח מראה ודימוי צעירים(טוקטלי 1997).הפרישה מעולם העבודה הינו כאמור אחד המאפיינים הבולטים ביותר של הזקנה בעידן הפוסט מודרני.
