עבודותיי הקודמות עסקו במקרה שעלה לאחרונה לכותרות: שני בני זוג הומוסקסואליים, יונתן מרטון ודניאל מריומה, הרשומים בביטוח הלאומי כ"ידועים בציבור", הביאו לפני מס' חודשים את בנם הבכור, תומר, לאוויר העולם והפכו למשפחה. אך מכיוון שיונתן הוא טרנסג'נדר, החי יחד עם דניאל בזוגיות חד-מינית, לא היו מוכנים הגורמים המוסמכים במשרד הפנים לרשום את יונתן ודניאל כהוריו של תומר והעבירו אותם מסכת תלאות. בשל כך פנה הזוג להליכים משפטיים כנגד המדינה וכך התפרסם סיפורם בכלי התקשורת השונים ועלה לכותרות. סיפורם של יונתן ודניאל נגע לליבי, בין היתר גם עקב היכרות אישית עם דניאל, שהיה בן-זוגו לשעבר של בני.
יש לשים לב לכך כי בעצם סירובו של משרד הפנים לרשום את יונתן ודניאל כהוריו החוקיים של תומר, הוא שלל מהם את הזכות להפוך למשפחה. לדידו של משרד הפנים, משפחה כפי שביקשו יונתן ודניאל לייצור עם הבאתו של תומר לעולם, היא "אינה בת קיום" (ירצקי, 2016). טענה זאת, ועצם המקרה בכללותו, מעלה אל הדיון הציבורי סוגיה משמעותית: סוגיית הקיום של הורות טרנסג'נדרית ומשפחות טרנסג'נדריות, כלומר משפחות שבהן אחד מההורים הינו טרנסג'נדר, או אף מצב אפשרי שבו שני ההורים הינם טרנסג'נדרים. נראה כי סוגיה זאת לא עלתה לא עלתה עוד לסדר יומם של מקבלי ההחלטות, ועל כן לטעמי יש לגבש עבורה מדיניות חדשה. כל עוד לא תגובש מדיניות, עלולים זוגות טרנסג'נדרים לסבול מהתעמרות מצד גופי המדינה בעת הבאת ילד לעולם.
