אי השוויון במעמד האתיופים בישראל בולט בכל קטגוריה. מבקר המדינה קבע ב 2013 ש 65% מהילדים האתיופים חיי ם מתחת לקו העוני. מנתוני הלמ"ס ב 2017 עולה: בכלכלה – הכנסה חודשית של למשק בית של יוצאי אתיופיה עומדת על 11,245 ₪ (בהשוואה ל 15,751 כלל משקי הבית). הוצאה כספית נטו למשק בית בקרב יוצאי אתיופיה עומדת על 7,039 ₪ (בהשוואה ל 12,792 שח בכלל משקי הבית). שיעור הניגשים לבחינות בגרות עומד על 91.3% (לעומת 94.5% בכלל האוכלוסיה היהודית), רק 1.2% מגיעים להשכלה גבוהה (לעומת 2.5% בכלל האוכלוסייה הצעירה). במדד התעסוקה נמצאה הפרדה אתנית כאשר יוצאי אתיופיה לא מועסקים בענפים מרכזיים במשק ומרביתם יש ייצוג יתר בענפים המשלמים את השכר הנמוך ביותר. רק 9% מגיעים להכשרה מקצועית בצה"ל ויש שיעור גבוה של עריקים וכלואים (פרנקל, 2019). אי השוויון לווה בתחושת אפליה קשה' של יוצאי אתיופיה מאז 1996 (סלמון, 1996; זיו, 2019; כמון, 2019; אשכנזי ואח', 2019; חסון, 2017) וניתן לעקוב אחר התפתחות דרישות המוחים ואופי המחאה לאורך השנים.
שאלת המחקר: מה היו המניעים לשינוי בדרישות המוחים והאתיופים בשנת 1996 מול שנת 2019?
אנתח את שני גלי המחאה המשמעותיים שהובילו האתיופים על רקע תחושת אי השוויון והאפליה. אשתמש בניתוח הגישה הניאו מרקסיסטית כדי להראות איך השימוש ב'הגמוניה קשה' של מוסדות המדינה (ממשלה, משטרה, בתי המשפט), בצד 'הגמוניה רכה' של החברה האזרחית, השפיע אופי מחאת הקהילה האתיופית
מבוא
סקירה ספרותית: גישות בחקר מחאה
מחאת האתיופים 1996 – "פרשת מנות הדם"
מחאת האתיופים 2019 – סלמון טקה והאלימות המשטרתית
סיכום
ביבליוגרפיה
