בעולם הפוסט מודרני אנשים מרבים להשתמש בביטוח ה"אחר" כאשר הכוונה היא לזולת השונה ממני. המפגש של ה"אני" עם ה"אחר" יוצר מצב חדש הדורש מהאדם כביכול לצאת מעצמו למציאות אחרת כאשר הוא פוגש מולו את ה"אחר" כאתגר שאתו יש להתמודד ואף לקבל. האחר נקרא בעצם השונה כלומר מנקודת ההשוואה בין השניים יהיה ניכר שינוי אך מה שהשתנה הוא נקודת ההסתכלות ולא המציאות. בעת שנפנים להבין את עצם קיומו בתודעתנו, בין אם אנו מסכימים לדעותיו או איננו מסכימים עמו כלל, נצליח לאפשר לו להתקיים במקביל ל"אני" האיתן ושנינו יוצאים נשכרים זה מזה. לעומת זאת ברגע שאדם מותיר את ה"אני" העצמי ואינו מאפשר לזולת להתקיים לצדו הוא נותר דל בהעשרת עצמו, כי מה שבעצם מבליט את נוכחותנו זו דווקא הנוכחות לצדו של ה"אחר" השונה (טימור, 2013).
ד"ר צפי טימור מציגה שתי גישות של "האחר השונה" כ"אחר משמעותי" בהקשר החברתי: גישת הנורמליזציה והשילוב מול גישת ההכלה ואיכות החיים. גישת הנורמליזציה מבטאת שאיפה להפוך את כל בני האדם ל"נורמליים" כלומר לשווים בהתנהגותם, בצורת חייהם ובדרך בה הם לומדים וחיים. שיטה זו הופעלה באופן נרחב במוסדות החינוך אך ראיית הייחודיות של הפרט נשכחה והדבר הדגיש את ההופעה החיצונית כערך נשגב. גישת ההכלה ואיכות החיים מדגישה את אחריות החברה כלפי השונות ואת החשיבות של חינוך הציבור והסרת סטיגמות חברתיות.
