חוקים אשר עוסקים בנוער נזקק או עבריין נדרשים לאזן בין הכוונה לצמצם את הנזק שגורם הנער לחברה או שנגרם לו מסביבתו לבין זכויות הפרט שלו ושל הקרובים אליו, תוך התחשבות בשוני בין נער לבוגר. בהכללה, עולה מן הספרות, בעיקר זאת של שלהי המאה הקודמת, ההנחה כי בעוד שהצד האכיפתי בחוקים אלו מגיע מתוך עולם המשפט, הרי שהצד השיקומי והמתייחס אל גילו הצעיר של הפרט כבעל נפקות משפטית מגלם שילוב ומפגש בין הדיסציפלינה הטיפולית לזו המשפטית: שיח זכויות הפרט ועיגונן החוקי – שיח משפטי בעיקרו, פוגש את הגישה הטיפולית ההתפתחותית-שיקומית, תוך התחשבות במעגלים השונים אשר מקיימים יחסי גומלין עם הפרט. להלן יוצג מפגש זה דרך סוגיות העולות מחוק הנוער (טיפול והשגחה) 1960 ומחוק הנוער (שפיטה, ענישה ודרכי טיפול) 1971.
החוק הראשון למעשה מסדיר בחוק על דרך השלילה את התנאים המינימאליים שלהם זכאי נער מטעם האחראיים עליו – ההורים ברוב המקרים – וקובע התערבויות שונות במקרים שונים אשר בהם נבצר מהם לשמור עליו או מפניו הסוגייה שבה אדון להלן היא סוגיית ההתנגדות האלימה שעשויה להתעורר מצד הלקוחות כלפי העובדים הסוציאליים. להלן אדון בסוגיה זו מתוך הדיון על האיזון בין השורשים הפטרנליסטיים של עבודת הסעד לבין זכויות הפרט – הבוגרים והקטינים המצויים בלב ההליך.
החוק השני שהוזכר מסדיר הלכה למעשה את התמודדות המערכת עם נוער עבריין, תוך התחשבות בגילו הצעיר כבעל משמעות מבחינת הסדרי ענישה ושיקום, וכן בצרכיו ההתפתחותיים הייחודיים ובסביבה מיטבית שתספק אותם.
