המרואיין הוא אב לנער מתבגר, גבר נשוי בשנות ה-40 לחייו. המשפחה הינה נורמטיבית והנער המדובר הוא הבן הבכור לשתי אחיות קטנות ושני ההורים עובדים במשרה מלאה, לפי דברי האב הנער הוא אדם חברותי ואנרגטי אשר סובל מהפרעות קשב וריכוז . כמו כן האב ציין שבעבר הילד היה מבלה איתם יותר ומשתף אותם וכיום הוא נוטה להיות יותר שקט ומופנם עם הוריו ולשמור על פרטיותו אך הוא שומר על משמעת ומכבד את הוריו.
מהריאיון ניתן היה ללמוד על הבדלי הגישות בין המרואיין לבין אשתו בהיבט החינוכי – הוא הנגיד במספר מקרים ביניהם וטען שהוא נוקט גישה הרואה בנער כמבוגר ונותנת בו אמון בעוד שהיא עדיין רואה בו ילד ופחות נותנת לו חירות "אני חושב שיש מחלוקות ביני לבין אשתי... אני רואה בו נער ...היא עדיין נוטה לראות אותו כילד". האב מנמק את גישתו בכך שהוא טוען שזה תהליך טבעי, התהליך הזה במידה מסוימת קשור לשינויים ההורמונליים שעובר בנו הן מבחינה פיזית והן מבחינה נפשית והינו טיפוסי למתבגרים ומשפיע על חייהם לפי הספרות הקיימת (קרונה, 2013). על פי האב הוא רואה את הריחוק ביניהם כטבעי ולכן נוקט גישה ליברלית יותר.
אינטראקציה כיום ובעבר
בדבריו האב גם מבטא במידה מסוימת השלב החמישי בתיאוריית ההתפתחות של אריקסון ((McLoed, 2013. ניכר מהריאיון שהילד פעם היה יותר עם הוריו והיחסים ביניהם כללו מגע וקרבה פיזית בעוד שכיום הוא מרוחק יותר ועושה ההפך ממה שאמא שלו אומרת לו כלומר מנסה ליצור זהות עצמאית ייחודית משלו ולזנוח את זהותו כ"הילד של".
