רקע
הפרעת הדחק הפוסט טראומתית, נבחנת תחת הגדרות מדעיות כבר זה למעלה משבעים שנה, כאשר בתחילת שנות ה-50, היא אופיינה והוגדרה בתור ׳תגובת דחק חמורה׳. מושג זה, צומצם בתחילה לגורם חשיפה ׳משמעותי׳, אשר מייצר חשש, פחד ולחץ בעצמות קיצוניות, אשר מובילים להשפעות גופניות ונפשיות המופיעות מיד או לאחר מכן, ולטווח ארוך (Kimmell, Mendenhall & Jacobs, 2020). כלומר, בדומה להפרעות וקשיים נפשיים חמורים אחרים, גם הפרעת הדחק הפוסט טראומטית עברה התפתחויות רבות בנוגע להבנה למאפיינים המגדירים אותה והשלכותיהם על המטופל. הפרעת הדחק הפוסט טראומטית הינה תופעה פסיכולוגית-גופנית המייצרת הפרעה ביכולת התפקוד של המטופל, ובאורך חייו הסדירים, והתקדמותם (אם חיי המשפחה של אותו מטופל, הקריירה שלו, וכדומה). התפיסה נולדה, נוכח ההתפרצות התסמינים של הפרעת הדחק בקרב חיילים במלחמת העולם השנייה, אשר חזרו לביתם, אך במובנים מסוימים, מעולם לא חזרו (תופעה שכיום נהוג להתייחס אליה בתור ׳אבדן עמום׳, תת תופעה להפרעת הדחק הפוסט טראומתית, שלו ובן-אשר, 2012). רק בתחילת שנות ה-80, המחקר המדעי החל להכיר ברוחב ההשפעה של הפרעת הדחק הפוסט טראומתית, נוכח הופעתם של תסמינים דומים במצבים מגוונים הרבה יותר מאלו של אזור המלחמה. ה-DSM-3 הכיר רשמית בהפרעה בשנת 1980, אך עדיין בתור כזו אשר שכיחה בקרב חיילים בלבד. עם זאת, במדריך החמישי, כבר השתנתה התפיסה כליל כלפי הפרעה זו, חודדה בהתאם לתסמינים ושויכה להתקפות מיניות ולפגיעה בילדים (צדיק, 2010).
