בגיל ההתבגרות נתון המתבגר ל"סערת נפש" בשל השינויים הרבים אותם הוא עובר. בעקבות השינויים הללו הוא פגיע יותר לדיכאון ולהתנהגות אובדנית. שני גורמי הסיכון המשמעותיים ביותר להתאבדות בקרב בני נוער הינם: אבחנה באפיזודה דיכאונית וניסיון התאבדות בעבר. לעומת זאת, גורם ההגנה העיקרי מפני מקרים אלה הוא תמיכה חברתית מסוגים שונים, ובנוסף נמצא כי טיפול רפואי ונפשי ואיתור מוקדם של דיכאון יכולים להוריד את שיעורי ההתאבדות בקרב מתבגרים. חשיבותו של בחינת הנושא הינו בשל הפוטנציאל הטמון לשינוי בו, בעקבות העלאת המודעות בקרב צוותי טיפול ומשפחות – מודעות לגורמי הסיכון ומידע אודות אפשרויות הטיפול עשויים למנוע התאבדויות עתידיות בקרב בני הנוער.
דיכאון
על פי ארגון הפסיכיאטרים האמריקאי (APA, 2000), דיכאון הינו הפרעה פסיכולוגית נפוצה מאוד (5-25% מהאוכלוסייה, יחוו דיכאון בשלב כלשהו בחייהם), אשר פוגעת בתפקוד האדם. אפיזודה דיכאונית הינה שינוי ברמת התפקוד במשך שבועיים רצופים, יחד עם מצב רוח ירוד והפרעה ניכרת בהנאה ובעניין, שלא מוסברים על ידי שימוש בסמים או אבל על מות קרוב. על מנת לאבחן אפיזודה דיכאונית אצל האדם, נדרשים להיות לו לפחות שלושה מבין המאפיינים הללו: שינויים משמעותיים במשקל ובתיאבון, קשיי שינה או עודף שינה, אי-שקט או האטה פסיכומוטורית, עייפות וחוסר אנרגיה, תחושת חוסר ערך או אשמה לא מותאמת, קושי בחשיבה ובקבלת החלטות וחשיבה אובדנית (דאי-גבאי ומור, 2011).
