כבר בימים הראשונים של הפסיכולוגיה הניסויית, נמצא הרעיון שלבני אדם יש הנעה לשמור על דימוי עצמי חיובי, והנעה זו נמצאת בבסיס של חלק גדול מההתנהגות האנושית (למשל, Crocker & Wolfe, 2001).
המושג של דימוי עצמי מתייחס להערכה של האדם את עצמו, או לעמדה שלו כלפי עצמו (James, 1890). המושג "דימוי עצמי גלובלי" מתייחס להערכה כללית של העצמי, בעוד שקיימים תת תחומים של דימוי עצמי אשר מתייחסים להערכה של האדם תחומים מסויימים כגון היכולת החברתית שלו, היכולת האינטלקטואלית וכודמה. דימוי עצמי הוא שיפוט סובייקטיבי ומכאן שעשוי לשקף את המצב האמיתי של האדם – למשל, את הרמה האינטלקטואלית המציאותית שלו, או לחלופין, להיות מוטה. בדרך כלל מוצאים כי דימוי עצמי קרוב יותר לאופן שבו היחיד תופס את האופן בו אנשים אחרים תופסים אותו, מאשר לתפיסה אובייקטיבית של המאפיינים שלו (Leary & Baumeister, 2000).
כמו כן, נמצא שההערכה עצמית של האדם, או הדימוי העצמי, קשור להערכה רגשית. כלומר, האדם מעריך את עצמו על סקאלה של טוב-רע, בעל ערך-חסר ערך, חיובי-שלילי וכדומה. ישנן הערכות עצמיות שהן ניטרליות וללא תוכן רגשי ממשי, ואילו אחרות הן רגישיות מאוד (Leary & Baumeister, 2000). למשל, אנשים עשויים להעריך את התנהגותם כטובה או רעה, וכתוצאה מכך להרגיש טוב או רע עם התנהגותם. כלומר, הם לא רק יודעים שהם בעלי תכונות טובות או רעות, אלא בדרך כלל גם יש להם רגשות תואמים (Leary & Baumeister, 2000).
תקציר
מבוא
שיטה
תוצאות
דיון
ביבליוגרפיה
נספחים
