מהו ויסות עצמי?
ויסות עצמי (Self-Regulation) הוא מונח בעל משמעויות שונות, שההגדרות לו משתנות בהתאם לנקודת המבט המחקרית (ברגר, קופמן והניק, 2008). ככלל, המושג מתייחס ליכולת של האדם, ובעיקר הילד, לשלוט בהתנהגות שלו בהתאם לצורך. הצורך הזה יכול להיות התאמה לדרישות של החברה להתנהגות נאותה, הענות להוראות או בקשות מצד אחרים, או השגת מטרות מסוימות של הילד בעצמו. היכולת הזו פועלת בתחומים שונים, רגשיים, קוגניטביים, והתנהגותיים. המונח "שליטה בדחפים" (Impulse-Control) משמש לרוב לתיאור היכולת למנוע תגובות לא נאותות, או לעכב פעילות מסוימת על מנת להשיג תגמול גדול יותר בהמשך. המונח "הכוונה עצמית" (Self-Direction) משמש לתיאור היכולת לשלוט ולנהל פעילות מתמשכת. היכולת הזו, שמכונה בתחום של מדעי-המוח גם "יכולת ביצוע" (Executive Function) כוללת תכנון, שימוש באסטרטגיות, בקרה עצמית על ההתקדמות בביצוע המשימה, תיקון טעיות והתמדה (Bronson, 2012). כלומר, ויסות עצמי הוא מונח רחב, שכולל גם את השליטה הבסיסית בדחפים רגשיים, וגם את השליטה בתהליכים קוגניטביים מורכבים המיועדים להשגת מטרות מסוימות של הילד. המדדים העיקריים לויסות העצמי הם תגובתיות רגשית, כלומר התגובה הרגשית המיידית של התינוק לגירוי המלחיץ, ואסטרטגיות ההתנהגותיות – האם הילד נוקט "התמודדות ממוקדת בבעיה" או "תמודדות שממוקדת ברגש" (פינק-קרוננברג, 2007).
