חוסן נפשי מתייחס לתהליך דינמי שמכיל הסתגלות חיובית לאחר מצוקה או אסון משמעותיים, שיכולים להיות מתמשכים או חד פעמיים. בתוך המושג של חוסן נפשי חייבים להתקיים שני תנאים קריטיים (Luthar, Cicchetti, & Becker, 2000):
חשיפה לאיום משמעותי או מצוקה גדולה שאותה חווה הפרט;
וההישג של הסתגלות חיובית מצד הפרט למרות הפגיעה הקשה בתהליך ההתפתחותי שלו בעקבות האירוע הטראומטי.
בעשורים האחרונים, לאחר שיח ממושך מאז סוף מלחמת העולם השנייה על טראומה, יש מעבר מפרדיגמה של טראומה לפרדיגמה של חוסן נפשי גם בהקשר של התמודדות הפרט עם אירועים קשים ואסונות וגם בהקשר של התמודדות של קולקטיבים שונים. שינוי זה החל מכמה מקורות במקביל. אחד מהם התרחש בשנות השבעים בעקבות מחקרים על סכיזופרנים ובעיקר על ילדים לאימהות סכיזופרניות. מחקרים אלה התוודאו לעובדה החוזרת שישנם ילדים לאימהות סכיזופרניות שהצליחו לפתח חוסן נפשי ןלהתפתח לפרטים בריאים ומתפקדים, למרות מצבם הסיכוני, כילדים לאימהות סכיזופרניות עם בעיות נפשיות קשות שפגעו בקשר אם-ילד בריא ועקבי. הדגש באותה עת היה על חיפוש גורמים מגנים (protective factors), שהבדילו בין הילדים, אשר ביטאו חוסן נפשי לכאלה שלא הפגינו אותו (Luthar et al, 2000).
הפרדיגמה החדשה של חוסן נפשי שמחליפה במובנים רבים את הפרדיגמה של טראומה, שמה את הדגש על בניית חוסן והעצמה של פרטים או קולקטיביים, על ידי וויסות של מצבי דחק ופיתוח יכולות התמודדות איתם (פרידמן-פלג, 2014). ההתמקדות בחוסן נפשי טומנת בחובה מעבר פרדיגמטי משפה של סיכון, של מחלה ושל פסיכופתולוגיה לשיח של הסתגלות, של חוסן ושל משאבים. אם השפה של הטראומה הדגישה את העבר ואת האירוע הטראומטי, אז השיח של חוסן נפשי מדגיש את ההווה ואת העתיד במקום את העבר (פרידמן-פלג, 2014).
