2.א. בתחילת שנות ה90 של המאה הקודמת, נוצר פיצול בחקר הטראומה, שהיה אז נושא חדש ורלוונטי. הפיצול נוצר בין שני מחנות: המחנה הראשון, חקרו את הילדים שסבלו מטראומה, ואת המבוגרים שסבלו מטראומה בילדותם. המחנה השני, חקר את האנשים שהואשמו שקרית בגרימה לטראומה ואביוז, ואת המטופלים, שהיו סבורים שסבלו מטראומה, אך לא חוו טראומה בחייהם. הפיצול נוצר כתוצאה מהממצא הוותיק, שהצביע על כך שהזיכרון האנושי עלול להיות שקרי, וליצור זיכרונות שקריים. לכן, חלק מהחוקרים חקרו את הקורבנות של הטראומה – הם טענו כי טראומה, בשונה מזיכרונות מסוגים אחרים, היא זיכרון שלא מסוגל להפוך לשקרי, אלא נשמר באופן מושלם במוח האנושי, וחלק את הנאשמים שקרית ואת המדווחים סבל מטראומה ללא חוויה שלה – אלה טענו כי טראומה, כמו כל זיכרון אחר, הוכחה כלא יציבה, ומסוגלת להשתנות, דבר שעלול להוביל לטראומה שקרית. דוגמאות רבות של מקרים בהם מטופלים סיפרו על זיכרונות של דברים לא ריאליסטיים, כמו חטיפה על ידי חייזרים או ריטואלים שטניים שונים. הביאו חוקרים שונים לחקור את הזיכרון האנושי, ובייחוד את אפשרות לייצר זיכרונות שקריים, ונמצא כי האפשרות הזאת קיימת במוח האנושי, ומשפיעה על ההיזכרות ופרטי הזיכרונות.
