הצל
במילון אבן שושן (אבן שושן), מוגדרת המילה "צל" כ"שטח כהה או אפל הנוצר מאחורי גוף אטום החוצץ בין השטח לבין מקור האור, בבואה אפלה הנוצרת מצידו של גוף שאינו מופנה אל האור". התופעה הפיסיקלית של הצל עמדה לאורך כל תולדות התרבות במרכזן של תיאוריות פילוסופיות ופסיכולוגיות, כדימוי שבבסיסו מוצג הצל כחלק האפל, הלא ידוע, המוסתר של הקיום האנושי, ניגודו המוחלט של האור (צורן, 2013).
אם בעולם העתיק מתקשר הצל במיוחד להיבט הדימוי שבו ולשאלת הריאליות או האי ריאליות, בפסיכולוגיה המודרנית הוא מתקשר יותר להיבט האפל שבו. בראש ובראשונה מדובר בתיאוריה של קארל גוסטב יונג. כבר בראשית דרכו הצביע יונג על הצורך להעלות את הצל אל התודעה ולהתמודד איתו: לדבריו "כל אחד נושא איתו צל, וככל שהצל מגולם פחות בחיים המודעים של האינדיבידואל, כך הוא שחור וסמיך יותר. אם נחיתות מסוימת מודעת יש לכל אחד הזדמנות לתקן אותה. "בדברים אלה נשמר היחס ההיררכי בין החלק המואר של הנפש לבין הצל, המצוי גם אצל אפלטון (אמנם במובנים אחרים), כשהצל הוא החלק המבקש "תיקון". אלא שהתיקון, במקרה זה, איננו על ידי הדחקתו, כי אם על ידי היכרות איתו והעלאתו לתודעה. יתר על כן – תיקון זה איננו נוגע רק לאישיות היחיד, אלא יש בו גם משום "תיקון עולם". (צורן, 2013).
יונג הדגיש שהתוצרים הנפשיים המכונים סמלים, זוכים להרחבה תרבותית והכרתית דרך אומנות, חלום, מיתוסים, אגדות, טקסים ופולקלור. הם מבטאים באופן ספונטני בחלומות, חזיונות וביצירות אומנות (לדוגמא, בסרטים). הם אינם מוגבלים למקום או תקופה ומייצגים מנעד רחב של משמעויות. דעתו של יונג היא שישנו תחום עמוק, לא מודע, אשר אותו כינה "הנפש האובייקטיבית".
