הבעיה עימה מתמודדת משטרת ישראל היא אכיפת חוק במקרים בהם מתקיים קונפליקט בין ערכים דתיים לבין ערכי המדינה, ואכיפת החוק באופן שווה על כל האזרחים. בישראל אין הפרדה בין דת למדינה וישראל היא מדינה בה אין חוקה. על כן, המשטרה הפכה לסוג של מגשר בין הציבור החילוני והחרדי. ובאופן ספציפי יותר, מחקרים מראים כי המשטרה הישראלית מתנהגת באופן אחר לחרדים משהיא מתייחסת לחילונים. החרדים הם התת-קבוצה החזקה ביותר בחברה הישראלית מבחינה פוליטית, ולכן המשטרה מתנהגת אליהם בצורה רחומה יותר.[1]
רייזר טוען כי במשך שנים רבות משטרת ישראל תפקדה בעיקר כמגשר ולא כאוכף חוק. זאת בעיקר כאשר היה מדובר בשמירת השבת. ככלל, המשטרה פועלת ביד רכה כלפי מפגינים חרדים אלימים לעומת היד הקשה שבה היא נוקטת כלפי ערבים ומזרחים. זאת גם כאשר מדובר בזריקת אבנים על השוטרים ו/או על הולכי רגל/ מכוניות וגם כאשר מדובר באי אכיפת החוק על הקהילה החרדית, שמשמעותה הפרת זכויות של אזרחים אחרים.
הקונפליקט בין ערכים דתיים של קהילה מסויימת לבין אכיפת החוק בהקשר של החוק היהודי מתקיימת גם בעיר ניו-יורק. באופן עקרוני ומתוך עקרון הריבונות, למדינה יש זכות להתערב, כאשר שלומו של קטין ו/או חסר ישע נמצא בסכנה. זאת גם כאשר התערבות זו מפרה את זכויות ההורה (לחנך את ילדו לפי ערכיו).[2] עם זאת, במקרים של קהילות דתיות חזקות, המשטרה נוטה להעלים עין ממקרים של התעללות בילדים.
