רקע תאורטי
מבוא
אחד הרעיונות המרכזיים, העומדים בבסיס הדמוקרטיה המודרנית הוא ייצוג שווה של כל האזרחים בשיח הציבורי (קמה ופירסט, 2015 : 1). עיקרון זה מאפשר את זכותו של הציבור לדעת וחופש הביטוי, שהם מהותיים לקיומה של תשתית דמוקרטית באשר היא. הבטחת המימוש של עקרונות אלה נמצאת, במידה רבה, תחת אחריותה של התקשורת החופשית במדינה דמוקרטית. זוהי המערכת אשר אמורה לאפשר לאזרחים לקבל מידע נכון, באופן ביקורתי וכן לאפשר לקבוצות שונות להשמיע את הקול שלהן ולתת ביטוי לנקודת המבט שלהן. על מנת למלא תפקיד זה בצורה הוגנת, שוויונית וצודקת, התקשורת צריכה לאפשר ייצוג שוויוני לכל תתי הקבוצות המרכיבות חברה מסוימת. על כן, קמה ופירסט (שם.: 2) טוענים כי כל התייחסות מחקרית לפעולה תקשורתית, צריכה להיות קשורה בהכרח לשאלות של ייצוג.
לתקשורת ההמונים יש תפקיד מרכזי בכינון ובשעתוק של תפיסות, עמדות, זהויות ורעיונות. במצב תקין, היא אמורה לתת ייצוג הולם גם לקבוצות הדומיננטיות בחברה, אבל גם לקבוצות מיעוט ואוכלוסיות "מוחלשות". קמה ופירסט (שם. : 2) טוענים כי מה שהתקשורת מייצגת היא לא המציאות עצמה אלא תפיסות ועמדות רווחות בתחומי התרבות המציאות החברתית. היא מייצרת ומשקפת דימויים רווחים, תפיסות מקובלות וגם סטריאוטיפים, דעות קדומות וכיו"ב. לפעמים, התקשורת יכולה גם לא להתייחס לנושא בעיה או קבוצה מסוימת ולייצר תמונת מצב שבה כאילו הן אינן מתקיימות.
