כאשר מדברים על עוני בחברה, לרוב הדיבור מייצג שיח מסוים. שיח הוא מונח המשקף את הדרך בה אנו נוטים לחשוב ולדבר על נושא. דרך זו משמשת את בעלי הכוחות מסוגים שונים - אינטלקטואליים, חברתיים ופוליטיים. השיח עשוי לכלול הנחות ערכיות ואף הנחיות לדרכי פעולה. שיחים בנוגע לעוני יכולים להסביר אימוץ או אי-אימוץ של "הכנסת מינימום סטנדרטית". בשיח הישראלי, נפוצות שתי התייחסויות שונות לעוני (Monnickendam, 2011).
השיח הראשון והוותיק יותר הוא השיח הלא-חברתי כלכלי, הדוגל בהספקה של לא יותר ממינימום לצרכי קיום של אנשים נזקקים. השיח הזה רואה עוני במונחים כלכליים צרים ואין בו לעוני הגדרה בהירה וקונקרטית, וגם אין בחינה של השפעת העוני על הפרט והחברה. לפי השיח הלא חברתי אסור להפוך אבטלה למשתלמת, על בסיס האמונה שבני אדם מונעים למקסם את התגמולים החומריים שלהם באמצעות בחירה רציונלית, ולכן אספקת רמת חיים ראויה לאלו שאינם עובדים תשמש גורם מעכב להשגת עבודה. מכאן לפי השיח הלא-חברתי, סיוע לנזקקים צריך להיות נמוך יותר משכר המינימום. השיח השני נקרא השיח המבני ההומניסטי, והוא מתייחס לעוני כמחסור חמור במשאבים חומריים המונע מאנשים להשתתף באופן מלא בחיי החברה. השיח המבני מתחשב בהלימות ההכנסה, כבוד האדם והשתתפות בחברה בתור זכויות חברתיות וקובע כי הבטחת הכנסה צריכה להיות מספקת כדי לאפשר את מימושן.
